אוגוסט 2005. אוטובוסים בשורה ארוכה ביציאה מהיישוב שא-נור ובתוכם משפחות עם ילדים, זוגות צעירים, ותיקים, שעלו על הקרקע מתוך אמונה עמוקה ובנו כאן חיים שלמים. עכשיו הם כפופים, חלקם בדמעות, בהלם. זו לא רק עקירה פיזית, זו תחושת בגידה צורבת, רגע שבו מדינה מפנה את אזרחיה מבתיהם.
ינואר 2026. עבור רבים מהמגורשים היו אלה שנים של נדודים, חוסר יציבות, ניסיון להקים חיים חדשים במקום אחר, כשהלב נשאר מאחור. אחרים המתינו בשקט, שמרו את החלום לעצמם. כעת, לראשונה מאז הפינוי, התחושה שונה. עכשיו הם קרובים מתמיד לחלום.
אחרי 22 שנה: חוזרים לגן הילדים בשא-נור | חנן גרינווד, יוני כהן
בין המפונים היה יוסי דגן, כיום ראש מועצת שומרון, שעדיין זוכר היטב את האוטובוסים המתרחקים, את השקט הכבד, את התחושה שאין למי לפנות. השבוע, לקראת חזרת הגרעין לשטח, הוא מדבר על סגירת מעגל אישית ולאומית גם יחד. "נשבענו שנחזור הביתה, ונשבענו שלא עוד", הוא אומר. "לא עוד גירוש, לא עוד עקירת יישובים, ולא עוד מציאות שבה יהודים מאבדים את ביתם ביהודה ושומרון".
גרעין ההתיישבות של שא-נור מתכונן לעלייה ראשונה כבר בחג פורים הקרוב, בעוד כחודשיים. עשר משפחות צפויות לעלות על השטח בגל הראשון, שבוע לאחר מכן יצטרפו עשר משפחות נוספות, ובהדרגה, שלב אחר שלב, היישוב יוקם מחדש. לא כהתרסה ולא כמהלך מחתרתי, אלא כחזרה ממלכתית, רשמית, לאחר החלטת ממשלה ותיאום מלא עם כלל הגורמים.
דוד פדידה, ממפוני שא־נור ב־2005 שחוזר כעת ליישוב: "זה לא עניין של נוסטלגיה, זה להגיד שהסיפור שלנו לא נגמר שם באוטובוס שלקח אותנו מהבית"
"מקום עם משמעות"
גם דוד פדידה, שפונה עם משפחתו משא-נור ב-2005, נמנה עם חברי הגרעין ועבורו הפינוי לא היה רק אירוע אידיאולוגי או פוליטי, אלא טרגדיה אישית קשה במיוחד. ימים ספורים לפני כן איבדה רעייתו את התינוק שנשאה ברחמה, "כנראה מהלחץ הנפשי שבו היינו", הוא אומר בשקט. "הכל קרה יחד. האבל, החרדה, הידיעה שמוציאים אותנו מהבית. לא היה זמן לעכל שום דבר".
פדידה ורעייתו עלו לישראל ללא משפחה תומכת, ולאחר הפינוי מצאו את עצמם כמעט לבד. "יצאנו משא-נור אבודים", הוא מתאר. "זה לא היה רק הבית, לקחו לנו גם את המקום היחיד שבו הרגשנו יציבים".
במשך שנים הם ניסו לבנות חיים מחדש, אך תחושת חוסר הסגירה לא הרפתה. "הכאב הזה לא קיבל תשובה. לא היתה תחושה שמישהו רואה אותנו". כעת, עם החזרה המתקרבת, הוא מדבר על תיקון. "זה לא עניין של נוסטלגיה, זה להגיד שהסיפור שלנו לא נגמר שם באוטובוס".
אביטל בר טוב לא פונתה משא-נור, אך תהיה חלק מהחזרה ועבורה ההצטרפות לגרעין היא בחירה מודעת לקחת חלק בפרק הבא של הסיפור. "יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה לא רק צופה בהיסטוריה, אלא שותף לה", היא אומרת.
"החזרה לשא-נור היא לא רק של מי שגורש, אלא של מי שמאמין שצריך לתקן. זה מקום שיש בו משמעות, ואי אפשר לעמוד מהצד". לדבריה, החיבור בין משפחות המגורשים לבין המצטרפים החדשים יוצר גרעין חזק במיוחד: "יש כאן זיכרון עמוק וכאב אמיתי, ויש גם אנרגיה של התחלה. השילוב הזה הוא מה שנותן תחושת יציבות".
שירה שגב לא חוותה את הגירוש כבוגרת אך גדלה בצילו, ומתוך תחושת מחויבות לדור שקדם לה היא הצטרפה לגרעין ההתיישבות המתחדש של שא-נור. "הגירוש הוא לא זיכרון אישי שלי, אבל הוא היה נוכח כל הזמן. זה סיפור שגדלנו לתוכו, והשיבה לשא-נור היא מבחינתי לא חזרה אחורה אלא לקיחת אחריות קדימה", היא אומרת.
החיבור בין הדורות בתוך הגרעין, לדבריה, הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר. "יש כאן אנשים שחיו את שא-נור ויש כאלה שבוחרים בו עכשיו. זו לא רק חזרה למקום, זו בחירה בעתיד".
יוסי דגן: "נשבענו שלא עוד: לא עוד גירוש, לא עוד עקירת יישובים, ולא עוד מציאות שבה יהודים מאבדים את ביתם ביו"ש. החזרה לשא־נור היא השבועה הראשונה - השבועה השנייה היא ריבונות"
האוטובוסים חוזרים
המהלך כולו זוכה כיום לגיבוי מדיני רחב. החלטת הממשלה להחזיר את ההתיישבות לשא-נור התקבלה כהחלטה אסטרטגית, בהובלת השר בצלאל סמוטריץ' ובשיתוף שר הביטחון ישראל כ"ץ. יוסי דגן מרעיף מחמאות על השניים על פעילות שהוא מגדיר שקטה, נחושה וממלכתית, כזו שמאפשרת את החזרה לשטח בפועל, אך בעיניו החזרה הפיזית היא רק השלב הראשון.
"החזרה לשא-נור היא השבועה הראשונה", דגן אומר. "השבועה השנייה היא ריבונות". לדבריו, כפי שאמר ל"ישראל היום", ריבונות אינה סיסמה, אלא אחריות יומיומית - של נוכחות קבועה, תשתיות, ביטחון וחקיקה, שיבטיחו ששום יהודי ביו"ש לא יפונה שוב מביתו.
בפורים הקרוב, כשיגיעו המשפחות הראשונות, זה יהיה עבור רבים רגע של התרגשות עצומה. 20 שנה אחרי, האוטובוסים חוזרים לגבעה. ושא-נור, שנמחק פעם אחת, ייבנה מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו