"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
"דרוס כל דוס" היה פה לפני שיוסף אייזנטל נולד - וזה המחיר
אנחנו שונאים פאות ושטריימל כמו שבחוץ לארץ שונאים שרשרת עם מגן דוד • אין הצדקה לחוק הגיוס ואין הצדקה לשנאה • ומה אפשר ללמוד מסגנון האבל שמאמצת המשפחה, ומהבקשה המאתגרת שהציבה בהלוויה
יוסף אייזנטל ז"ל. צילום: ללא

"דרוס כל דוס" היה פה לפני שיוסף אייזנטל נולד - וזה המחיר

אנחנו שונאים פאות ושטריימל כמו שבחוץ לארץ שונאים שרשרת עם מגן דוד • אין הצדקה לחוק הגיוס ואין הצדקה לשנאה • ומה אפשר ללמוד מסגנון האבל שמאמצת המשפחה, ומהבקשה המאתגרת שהציבה בהלוויה

מוריה קור
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

[object Object]

יוסף אייזנטל, שנהרג ביום שלישי מדריסה של נהג שאיבד סבלנות, הוא קורבן של ההפקרות שנוצרה בחסימת הכבישים, קורבן של הנהגה חסרת מצפון, אבל בעיקר קורבן של היעדר סולידריות ישראלית. בחן את עצמך: כמה עצוב לי על הבחור הזה?

זירת הדריסה, צילום: דוברות מד"א

ב־7 באוקטובר זה בלט: אנחנו חברה שמזדעזעת מחדירת מחבלים הביתה רק כשזה מגיע ממש לסלון שלה; מצדדים בעונש מוות רק אחרי שהמחבלים פוגעים ממש בילדים שלה; האם נבין שחסימת כבישים ואלימות בשם אידיאולוגיה הן שגויות, כבר אחרי המוות של יוסף?

כעסנו כשסמוטריץ' אמר לדרוס את בית המשפט העליון, נדמה לי שכעסנו פחות כשנער חרדי נדרס למוות. טוב, מי ששלח אותו לשם אשם. מה אנחנו קשורים?

אבל אנחנו קשורים.

נדמה לי שהחרוז הידוע "דרוס כל דוס" היה פה לפני שיוסף אייזנטל נולד. מי לא מכיר את זה? מדובר ביצירה חוצת מגזרים. המילים מחלחלות לתודעה, כמו השיח האנטי־חרדי ששולט באולפנים, כמו הכתבות "המטלטלות" שמשחירות את הציבור השחור.

כרוניקה של השחרה

"אשת חיל מי ימצא" הוא שמו של סרט משנת 1998. רנה זלווגר בתפקיד סוניה, אישה חרדית מברוקלין שמגלה כמה היא נחנקת בצביון החרדי ובנישואיה למנדל (איזו בחירה מקורית של שם טיפולוגי). כפועל יוצא טבעי מנהלת רומן עם הגיס שלה. אבל רק כשהיא בוגדת גם בגיס ומנהלת רומן עם עובד פורטוריקני בעסק התכשיטים המשפחתי, הגיס מלשין עליה והמשפחה מחרימה אותה.

הקריאה הראשונה למד"א באירוע הדריסה בהפגנה בירושלים

אני זוכרת שכשהלכתי לסרט הזה (קולנוע לב, כיתה י'), השיח היה: כל הכבוד, סרט חשוב, מוכרחים לחשוף את הצביעות של המגזר החרדי. כמו כן יופי של משחק, רנה. היוצר הוא כמובן יהודי ישראלי - רמת הבקיאות מחייבת, וכנראה גם רמת הסלידה. הסוף, אגב, היה טוב: מנדל אפשר לסוניה לראות את הילד, וסוניה מצאה איזון.

"אשת חיל" הוא גם שמה של יצירה קולנועית שיצאה כמעט חצי יובל לאחר מכן: מסע תיעודי בעקבות אישה חרדית, בת של רב מירושלים ואחת מ־13 אחים, שהתרגלה לפרסם מאמרים בשם עט גברי כדי לחדור את חומת האפליה נגד נשים. היא פועלת נגד אפליית נשים ונטילת זכות הבחירה מהן, וחייה מושפעים מכך עמוקות.

ייתכן ששתי היצירות באות לומר שזוהי אשת החיל האמיתית - הולכת עד הסוף עם האמת שלה. ייתכן גם שכאשר קוראים לסרט שבו הגיבורה נואפת כרונית "אשת חיל", שמים ללעג את דמות האישה והאם היהודייה.

אלפי חרדים במחאה נגד חוק הגיוס בירושלים, צילום: אורן בן חקון

מה שבטוח הוא ששני הסרטים הללו הם דוגמאות לאופן החתרני שבו החברה בוחרת לראות את הציבור החרדי גם כשיש הזדמנות להציץ אליו שלא דרך עדשת מצלמות העיתונות והביקורת האקטואלית.

לפעמים חוק הגיוס הוא רק תירוץ

שנאנו אותם כשלקח להם זמן להבין איך להתנהל בקורונה, למרות שהם היו קורבנות של הסיטואציה בעצמם. שנאנו אותם כשהם פתחו תלמודי תורה בקורונה כשהמדינה היתה בסגר, למרות שקינאנו בהם בסתר ליבנו (בתי ספר בינלאומיים חילוניים, אגב, גם קיימו לימודים כסדרם כי לרוב התלמידים אין משפחה בארץ); אנחנו שונאים אותם תוך כדי מלחמה, למרות שהם הגיעו לבארי באמבולנסים, למרות שזיהו גופות בשטח וקברו את המתים, למרות שבשטח קמות אחת אחרי השנייה יחידות כמו חשמונאים, ולמרות שמשפחות רבות עוברות שינוי מעשי מתחת לרדאר ומגייסות את הילדים. רק השבוע התגייסו 300 חרדים שפעם לא ראו בצבא אופציה.

אנחנו שונאים פאות ושטריימל כמו שבחוץ לארץ שונאים שרשרת עם מגן דוד. זה כנראה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש חלק מהעולם הגדול.

"חשיפות" על פדופיליה בעולם החרדי ועל ניצול מיני וכו' הן כבר ז'אנר בפני עצמו. אם אתה רוצה להרגיש אחד מהחבר'ה - תלכלך על חרדים, תשמיץ ותשנא.

ונכון, חרדים צריכים להתגייס. ולא מגיעות הטבות או הקלות למי שלא עושה צבא. ולקחת צעירים ומבוגרים לחסום כבישים זה פשע. אבל בין זה לבין שנאה אין דבר וחצי דבר.

כלי תקשורת חרדיים ציטטו את האב שהספיד את בנו: ילד שאהב ללמוד, חילק לילדים נזקקים כל ממתק שקיבל, תרם את דמי הכיס שלו לצדקה וסיים מוקדם ארוחת ערב כדי להספיק ללמוד עוד קצת.

יש מה ללמוד מהיוסף הזה, ויש מה ללמוד מסגנון האבל שבוחרת המשפחה: לא מחפשת כותרות ותשומת לב, ולא מנפנפת באסון הזה כדי להשיג מטרות פוליטיות. בניגוד למה שיכולנו לצפות, משפחת אייזנטל לא הופכת את בנה למרטיר פוליטי בשם דת קנאית.

שמואל אייזנטל, אבא של יוסף, ביקש בהלוויה שכל אחד יקבל על עצמו משהו טוב לעשות כדי שהמוות של יוסף לא יהיה לשווא. ואולי הדבר הכי טוב שאפשר לקבל על עצמנו הוא לא לשנוא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...