חוסר במשילות ובחינוך בכל רחבי המדינה: זה החוט המקשר בין הפרוטקשן, הלינץ' בשבי שומרון והכאת נהגים ערבים בירושלים

כבר אין מילים שיביעו את שאט הנפש, עומק הדחיה ותחושת המיאוס, מהלינץ' התורן של נוער יהודי בתושבים ערבים. היום (חמישי) זה קרה ליד שבי שומרון. ביום שלישי בהפגנת חרדים בירושלים. קודם לכן בזירות נוספות. יש מי שמתכחשים להיקף התופעות או לחומרתן. ואולם ריבוי המקרים, כמו גם הסרטים המתעדים אותם, לא מותירים מקום לספק.

לא, להתקפה התורנית, אין קשר להתיישבות ביו"ש. כל מי שיודע משהו על העובדות מסכים לכך. חברי מועצת יש"ע גינו במילים הקשות ביותר את גל ההתפרעויות הקודם. הם מנסים בכלים העומדים לרשותם לעצור את התופעה. הנקודה היא שאין להם כלים לעשות זאת יותר מאשר לראש עיריית ירושלים, שאצלו כאמור מתחוללות תקיפות דומות, בעיקר של נהגי אוטובוס.

המצב שלהם ביו"ש לא שונה, למשל, מזה של ראש מועצת אבו בסמה, בה שוכן היישוב תראבין, או מראש מועצת משגב, שתושביו סובלים מפרוטקשן. הם ראשי יישובים, לא שוטרים ולא שופטים.

כישלון המדינה

המכנה המשותף לכל התופעות הללו הוא כישלון של המדינה לאכוף את מרותה על קבוצת אזרחים שמחליטה בצוותא לנקוט אלימות. זה שורש העניין. הוא לא קשור לאידיאולוגיה או לפוליטיקה, לימין או לשמאל. אלא הוא נובע מחוסר חינוך בסיסי הנשען על עולם ערכים מעוות. שכן בכל המקרים המתוארים, בדיוק כמו אצל אוהדים שמתפרעים במשחקי כדורגל, יש תמיד צידוקים פנימיים מדוע האלימות כשרה.

במקרה של פורעי הגבעות, הנימוק הוא החזרת הביטחון. לשיטתם לא עושה את כל מה שהיא יכולה. זה הסיפור שהם מספרים לעצמם, ויש סביבם מעגלים שאולי שוללים את המעשים עצמם אך "מבינים". יש גם מי שמגמדים, מקטינים או מתכחשים לעצם המעשים או לחומרתם, דווקא משום שהם סולדים מהם.

אלה כאלה על כל פנים, לא מכירים את העובדות לאשורן. שכן בשנה האחרונה רף הביטחון ביו"ש השתפר פלאים. ברוך השם. כתוצאה ממדיניות ביטחון חסרת תקדים ונטולת פשרות, מספר הפיגועים צנח לרמה שלא נראתה שנים. אבי בלוט, מפקד פיקוד המרכז ששנוא כל כך על אותם נערים, הוא שהביא לתוצאה הזו.

ואולם בעידן שלנו, העובדות לא חשובות, רק התחושות. ואלה גדושות בזעם על הטבח, והכישלון, והמדינה שנעלמה והערבים שרצחו. באין אמירה ממשלתית נחרצת, ובהעדר פעולה מדינתית שתשלים אותה, הפוחחים ממשיכים לעשות שבת לעצמם. כמו בנגב הבוער, כמו בגליל רווי האיומים, כמו ברחובות שבהם נגנבות מאות מכוניות מידי לילה, כמו בבירת ירושלים שבה נהגים ערבים חוששים לחייהם. בכל המקומות האלה, אין דין ואין דיין. כאן קבור הכלב.

אכן, המשטרה אמורה להיכנס רק בקצה התהליך. קודם לה, מערכות החינוך והרווחה אמורות לטפל בפושעים הצעירים. אך כמו בתחומים אחרים, משאבי המדינה אינם מספיקים וכך החוליגניות חוגגת. וזו כבר בעיה שחורגת הרבה מעבר למרחבי יהודה ושומרון.