הטובות לקַטָּר: "בכל פעם שאני שומעת את המנוע - זה מרגש ועוצמתי"

הן לא יודעות להסביר זאת, אבל כשהן מדברות על כלי התחבורה האדיר הזה, הרכבת, התגובה בולטת לעין - החיוך מאיר מייד את הפנים, העיניים מתרחבות והגוף מזדקף. "כל החיים חלמתי להיות נהגת קטר, ממש מילדות", אומרת רחלי ביטון בעיניים נוצצות, כאילו היא עדיין אותה ילדה שמדמיינת את עצמה בקדמת הקטר, מובילה מאות טונות של ברזל ואנשים.

ביטון, בת 30 מרמת גן, היא אחת מחמש נשים שמשתתפות בקורס נהיגה בקטר - הראשון בארץ שכל כולו על טהרת המין הנשי. כשיסיימו את הקורס ויוסמכו, הן יצטרפו לשלוש הנהגות הפעילות כיום. הוותיקה שבהן, חנית בנימין, היא המדריכה בקורס.

ביטון לא הגיעה לעולם הרכבות במסלול הטבעי. עד לא מזמן היא עבדה כשיננית. "הרופא שעבדתי אצלו החליט לסגור את המרפאה", היא מספרת, "וחברה שלחה לי הודעה שמחפשים נהגות קטר. היא כתבה לי: 'תמיד חלמת על זה', ואמרתי לעצמי שהגיע הרגע. כילדה תמיד סיפרתי שאני רוצה להיות נהגת קטר, לדעת איך זה מרגיש להוביל כל כך הרבה אנשים. אני אוהבת כלים כבדים, תמיד נמשכתי לרכבות".

אך הסביבה הקרובה לא תמיד עודדה. "היו צוחקים עלי, אבל אותי זה לא הרתיע. במשפחה לא קיבלו את זה, בעיקר אבא שלי. הרבה זמן הוא מנע ממני ללכת בעקבות החלום", היא אומרת בכנות, "אבל בשלב מסוים אמרתי די, כמה אפשר רק לחלום?".

חמש מ-330 מועמדות

אדר אסתר מזרחי, בת 23 מלוד, כמעט מזילה דמעה כשהיא שומעת את סיפורה של ביטון. לפני הקורס היא עבדה כמאמנת כושר, והרעיון בכלל הגיע מחברותיה. "אמרו לי שיש קמפיין שמתאים לי, שיש לי אופי של מישהי אחראית. אמרתי שאנסה". היא הגישה מועמדות, לא קיבלה תשובה, ניסתה שוב - והפעם נכנסה. במיונים, שארכו כשלושה חודשים, המועמדות עברו בדיקות התאמה אישיותיות ומבחני יכולות בין-אישיות, כישורים קוגניטיביים ויכולות תגובה במצבים משתנים. מתוך 330 נשים שהגישו את מועמדותן רק חמש הגיעו לנקודת הסיום של המיונים.

"יש הלם ראשוני", מזרחי צוחקת. "זה קורס בנות ראשון, וכולם רוצים לראות. בכל שנייה נכנסים לכיתה כאילו זו פינת ליטוף". אבל מהר מאוד מתחלפת הסקרנות ב"הרגשה של משפחה. מרגישים שכולם רוצים בטובתך, רוצים שתצליחי. אנחנו עוזרות זו לזו, למרות שלא הכרנו לפני כן".

"זה לא 'ללחוץ על כפתור' - אלה עמידה בזמנים, דיוק, איכות נסיעה. כל מערכת היא בטיחות על גבי בטיחות, עם תסריטים ברורים לכל מצב"

שיר ששון, בת 32 ואם לשלושה ממושב בר גיורא, מגיעה מרקע אחר לגמרי. במשך כמעט שבע שנים היא עבדה בביטחון בנמל אשדוד, שם שחררה רכבות משא. "זה מאוד משך אותי", היא מספרת. "העבודה היתה יחסית נוחה לי עם ילדים קטנים, אבל העניין ברכבות לא עזב אותי". כשבן זוגה חשב על שינוי תעסוקתי, היא נכנסה לאתר הרכבת וראתה מודעה לנהגי קטר. "אמרתי לעצמי שזה הזמן שלי - והגשתי מועמדות".

שלושתן מספרות על תגובות דומות מצד הסביבה הקרובה. מזרחי: "כל אחת מאיתנו קיבלה שאלות כמו 'מה כבר נהג קטר עושה, לוחץ על כפתור והרכבת נוסעת?' - אבל זה ממש לא ככה. יש כל כך הרבה מערכות לשלוט בהן. לא כל אחד יכול להיות נהג".

"זה ריגוש"

לפי נתוני רכבת ישראל, כ-670 רכבות מסיעות מדי יום יותר מ-300 אלף נוסעים, ובכל רכבת יש 1,000-2,000 איש שחולפים בין 67 תחנות ברחבי הארץ.

הקורס עצמו נמשך כמעט שנה, משלב לימודים עיוניים ומעשיים ודורש ריכוז, אחריות ועמידה בלחץ. "זה לא ללחוץ על כפתור", מדגישה ששון. "יש הרבה יותר חשיבות לתפקיד. הנהג נותן שירות, גם אם באופן סמוי - עמידה בזמנים, דיוק, איכות הנסיעה. כל מערכת היא בטיחות על גבי בטיחות, עם תסריטים ברורים לכל מצב. מכינים אותך לשטח במאה אחוז".

במהלך הקורס הן גם לומדות על עצמן. "גיליתי עד כמה יש לי יכולת תמרון כאמא", אומרת ששון. "בהתחלה חששתי, אבל למדתי להסתדר. פתאום כולם באים לעזור". הן מדברות על עמידה בלחצים, על ביצוע כמה פעולות במקביל ועל תכונות אופי שמתחדדות תוך כדי תנועה. העבודה עצמה כוללת משמרות של שמונה שעות, כולל הפסקות, בקווים משתנים. ביום אחד ניתן לעבור לאורכה ולרוחבה של ישראל, לבד בתא הנהיגה.

להיות נשים בסביבה גברית - מבחינתן זה לא חדש. ביטון: "אני רגילה לזה, וגם לא נותנים לנו הנחות. אותו תהליך מיון, אותם מבחנים, אותם מדים". ואז מגיע הרגע שבו היא מדברת על הקטר עצמו: "בכל פעם שאני עולה לקטר, מתניעה ושומעת את המנוע - זה עוצמתי, זה ריגוש. מי שלא נמצא בקטר לא יבין".

מהרציף ביטון רואה הכל דרך המראה: "הסבתא עם הנכד, האישה בדרך לעבודה, מישהי בדרך לדייט על עקבים". מזרחי מוסיפה: "וגם הרבה ילדים. הרכבת היא כלי ייחודי, נגיש לכולם. הקטר אולי פחות נגיש, אלא אם כן יש לכם קשרים".

יו"ר דירקטוריון רכבת ישראל, משה שמעוני: "הרכבת אינה רק אמצעי תחבורה פיזי, אלא גם מנוע צמיחה חברתי שמקדם שוויון הזדמנויות וגיוון תעסוקתי. העסקה מגוונת חיונית למשק הישראלי, ושילוב נשים במקצועות הרכבת, ובפרט כנהגות, הוא צעד משמעותי להשגת מטרה מבורכת זו. אני מברך את בוגרות הקורס ומאחל להן הצלחה בתפקידן".