למרות נזקי המלחמה: הצעירים שבחרו להשתקע בצפון הארץ

אין זה סוד כי מאז שפרצה המלחמה בגבול לבנון, הצפון מתקשה להתאושש. תושבים רבים שפונו מבתיהם לא מתכוונים לשוב אליהם, עסקים רבים סגורים, והתיירות מדשדשת.

אבל לא הכל עגום: ישנם כמה ארגונים המעודדים משפחות צעירות לעלות צפונה ולהצטרף למשימה הלאומית. אחד מהם הוא "קרן קהילות", ששמה למטרה להצמיח דמוגרפית את צפון הארץ, באמצעות עיבוי הגרעינים החברתיים־תורניים הפועלים בערים השונות בצפון: עכו, כרמיאל, נוף הגליל, בית שאן, ראש פינה וקריית שמונה.

"יש המון אתגרים דמוגרפיים בצפון, ואנחנו רוצים להטות את המאזן לכיוון חיובי באמצעות כוחות צעירים ופרואקטיביים שיחברו לכוחות הקיימים בשטח", מסביר יובל חובב (32), נשוי ואב לחמישה, מנהל מיזם צפונה של קרן קהילות.

בשבוע שעבר קיימה הקרן אירוע חשיפה למתעניינים, ואליו הגיעו עשרות זוגות השוקלים לעבור צפונה. באירוע הוקצתה פינה לכל עיר, שם יכלו המבקרים לשמוע ולשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה. שם הם גם נפגשו עם נציגי הגרעין התורני שכבר פועל במקום, שמקווה כי הם יצטרפו אליו.

יובל, שעבר בעצמו עם משפחתו מלוד לקריית שמונה, מבהיר שהקרן לא עוסקת כלל במרחב הכפרי אלא רק בערים, מתוך הבנה ואמונה שהשינוי האסטרטגי בצביונן ובפיתוחן יכול להשפיע על האזור כולו באופן דרמטי.

"אנחנו מציעים ליווי מלא לכל משפחה, משלב המחשבה הראשונה ועד לסיוע והכוונה במעבר. אנחנו עוסקים בייעוץ לאן לעבור, פתרונות דיור במקום, תעסוקה, מוסדות חינוך, ויותר מזה. ההתמחות שלנו היא קליטה במרחב התרבותי והקהילתי. אנחנו מודדים קליטה לא במעבר עצמו אלא רק שנה אחר כך. לכן החיבור לקהילות במקום הוא מאוד־מאוד משמעותי".

יובל אומר שהקרן פועלת עם גופים נוספים, המתמחים בתעסוקה ובנדל"ן, ויוצרים את הקישורים עם הזוגות. "אנחנו רואים את התמונה הכוללת, עובדים בצמוד עם הרשות המקומית ופועלים איתה יד ביד".

שיראל סתיו, בן 29, נשוי, גר כיום בשוהם ורוצה לעבור צפונה.

למה אתם רוצים לעשות את זה?

"כי קצב החיים שם הוא אחר והנופים מדהימים. זה רחוק מכל מה שהכרנו עד עכשיו ומאפשר לנו להתחיל משהו חדש. אבל אם כבר עוברים לצפון, נשמח שתהיה לנו שם קהילה חמה ונעימה שתעזור לנו ליצור חברויות חדשות. זה מה שאני מקווה שיקרה כדי שלא נצטרך להתחיל מאפס".

הולך בעקבות המוזיקה

המעטפת של הקרן קורצת לשיראל. הוא יודע שייעזר בה כדי להכיר את האפשרויות השונות באזור. הוא מורה ומוזיקאי שמופיע במוסדות חינוך. כמורה לא תהיה לו שום בעיה למצוא עבודה לנוכח המחסור הגדול בארץ בכלל, ובצפון בפרט, אבל עיקר עיסוקו היא המוזיקה, וכאן גם החשש העיקרי מהמעבר. "אני אתחיל לנסות להתברג למוסדות החינוך במקום, לאירועים. זה ייקח זמן".

אשתו, שירה, היא מורה ובמקביל עובדת בחברה לייצור תכשיטים. היא חוששת יותר מהמרחק ממשפחתה.

"לעבור לצפון זה חלום ישן, אבל גם כיף לחשוב שזה יעזור לשקם אזור פגוע. מגניב אותי להיפגש עם אוכלוסייה שונה מזו שהכרתי במקום שבו גדלתי, זה מסקרן. הסיפור הוא המרחב האנושי בצפון. זאת איכות אחרת שמושכת אותי, אותנו. האם יש גם חשש? כן, יש קצת חשש מהלא מוכר, מהלא ידוע, אבל אני מרגיש שיהיה בסדר". 

הקרן מכוונת את מאמציה למשפחות צעירות שמחפשות את מקום הקבע שלהן. היא מפנה אותן לערים שבהן פועלים גרעינים תורניים ותיקים הנמצאים במקום כבר עשרות שנים. כלומר, אין צורך לבנות מאפס, יש תשתיות קהילתיות בנויות ומוסדות חינוך הממתינים למשפחות הצעירות שיגיעו.

"הגשמת החלום נדחתה"

דינה (35) וחגי (41) סימן טוב שוקלים לעבור מתקוע לקריית שמונה. "מחירי הדיור במרכז הארץ מאוד יקרים, גם ביו"ש הם האמירו. התחתנו לפני ארבע שנים, ומאז אנחנו מחפשים איפה לגור. האווירה החמה והמשפחתית שבפריפריה, בשילוב הנופים המשגעים שיש בצפון, מתאימים לנו. רצינו לגור שם גם לפני המלחמה, אבל הגשמת החלום נדחתה לעכשיו. בקיץ האחרון ראינו פרסום למעבר לקריית שמונה והלכנו לראות, להרגיש. היה ממש מתוק, יש שם קהילה ממש חמודה, והרגשנו שהם ישמחו לכוחות חדשים ושיש שם התרחשות טובה", מספרת דינה בחיוך.

היא פסיכולוגית התפתחותית ויודעת שלא יקשה עליה למצוא עבודה בעיר, במיוחד עכשיו, כשיש צורך כה גדול. החשש היחיד שיש לה הוא המרחק מהמשפחה: "כיום אנחנו גרים חצי שעה מההורים, אז זה מאוד משמעותי וזאת ההתלבטות העיקרית. אבל אולי גם אח של חגי יעבור צפונה וגם זוג חברים יבוא, אז זה יקל. אנחנו מרגישים שאנחנו חלק ממשהו מאוד גדול".

נועם פרץ (26) התחתן לפני שבועיים. הוא ואשתו הלל גדלו בצפון וכיום גרים בבית אל. הוא לא חשב לחזור צפונה, אבל כשראה איך אמו נאלצת לחנך שתי כיתות במקביל בגלל המחסור באנשי חינוך, וכששמע שמתוך 25 אלף תושבים בקריית שמונה 10,000 לא חזרו אחרי המלחמה – נצבט לו הלב.

"אם אני רוצה לתת למדינה בחיים שלי קצת מעבר, אז צריך עכשיו בצפון אנשים פעילים שרוצים לתרום. בנוסף - יש שם שקט, אין פקקים, יש נופים מטורפים, וזה באמת מקום מושלם לגור בו. זה קצת מתחבר ל'חומה ומגדל'. איפה שיהיו אנשים, שם יעבור הגבול שלנו. ואם התושבים לא יחזרו, נחזור אחורה".

הוא והלל עוסקים בחינוך, כך שהם ימצאו עבודה בנקל. הוא גם לא חושש מהמצב הביטחוני. "הקב"ה שומר וגם צה"ל, יש תחושת ביטחון בצפון. הבעיה היא המרחק מחברים ומהמשפחה המורחבת".

לא במרחב הכפרי

יובל מסביר שהקרן פועלת בערים ולא במרחב הכפרי. "אופי הערים שצוינו מסורתי ממילא, והחיבור לקהילה ציונית־דתית מאוד טבעי. חברי הגרעין מתקבלים במאור פנים גדול. תושבי העיר צמאים לאוכלוסייה יהודית צעירה והם שמחים בנו. הרבה מהמתחים שיש במרכז הארץ סביב יחסי דתיים־חילוניים לא נמצאים פה. הקשרים נוצרים באופן טבעי - במכולת, בבית כנסת, באירועי תרבות. בנוסף יש פרויקטים חברתיים של הגרעין, למשל סלי מזון לנזקקים או פרויקט בר־מצווה לילדי העיר. גם דרך הדברים האלה נוצרים חיבורים. גרעין תורני משימתי מביא איתו גם כוחות ואנשים שפועלים לקידום המקום שבו הם חיים והם מצפים מהרשות ודורשים ממנה איכות חיים יותר טובה. זה משהו שלא תמיד כל אזרח ממוצע דורש. "למשל, אמא לילדה עם צרכים מיוחדים, שילדתה נאלצה לנסוע שעה וחצי לבית הספר המתאים לה, הגיעה לעירייה וביקשה פתרון. לאור זה נפתח בעיר בי"ס לחינוך מיוחד. זו דוגמה למחויבות אזרחית שיוצרת שינוי". 

יובל מודע לכך שהאזור שאליו הוא מעודד אנשים לעבור הוזנח במשך שנים מבחינת השירותים והתשתיות. אבל בעיניו החסרונות מתגמדים מול היתרונות, שהם מרחב, חיים רגועים, עלויות דיור ומחיה נמוכות יותר ו"טבע שאין שני לו, לצד המשמעות הציונית הלאומית של חיזוק חבל ארץ שזקוק לכך. איכות חיים וציונות הולכות יחד. כשאני הולך למאפייה בקריית שמונה, אני גם מחזק את העסקים כאן בעיר וגם נהנה מאחלה מאפים", הוא מחייך.