שורדת השבי רומי גונן שוחררה משבי החמאס לפני כשנה, אחרי 471 ימים שהיתה בעזה. במשך התקופה היא עברה סדרה של טיפולים וגם ניתוחים ועבדה על השיקום הפיזי, כמו גם הנפשי. הערב (חמישי), בחלקו השני של הראיון לעיתונאי בן שני בתוכנית "עובדה" בקשת 12, היא סיפרה באופן גלוי על זמנה במנהרה - והפגישה עם בכיר עזה.
בחלקה הראשון של העדות המטלטלת, ששודר לפני שבוע, סיפרה רומי לראשונה, בכאב ובאומץ, על התקיפות המיניות שעברה במהלך השבי: "עברתי כל מיני סוגים של הטרדות מ-4 גברים שונים במהלך השבי, בארבע דרגות חומרה שונות. אחרי שהגעתי לדירה מבית החולים, נכנסתי למקלחת ודברים קרו".
רומי גונן מדברת בזהירות - לדבריה, החיוך שמלווה אותה מאז החזרה הוא לא עדות לכך שהיא בסדר - אלא מסווה. לדבריה, הסביבה מעדיפה להאמין שהכול מאחוריה, ופחות מוכנה להכיר בעומק הפגיעה. "לא רוצים להאמין שקרה לי משהו כל-כך רע", היא מסבירה.
דווקא עכשיו, כשהחטופים החיים נמצאים כאן, רומי אומרת שהיא מרשה לעצמה לדבר בלב שלם. "לא משום שהכאב נחלש - אלא משום שהדברים שנאמרים בחוץ עלולים להשפיע על מי שנשאר מאחור".
רומי מתייחסת גם לאופן שבו ניסו המחבלים לשלוט בנרטיב. לדבריה, חטופים שיצאו קודם לכן נדרשו לומר בפומבי שהיחס אליהם היה טוב, וכי עדויות קשות אינן אמת. מי שדיבר אחרת - הוצג כשקרן. זה היה חלק ממאמץ מתמשך להשתיק, לערער ולשלוט גם במה שייאמר לאחר השחרור.
כך, בין החיוך החיצוני למה שמתרחש בפנים, בין המנהרות למה שנאמר מעל פני הקרקע, רומי מנסה להסביר: השבי לא נגמר ברגע היציאה - והוא ממשיך להכתיב זהירות, פחד, ובעיקר שתיקה כפויה.
הכניסה למנהרה
רומי מתארת את הכניסה למנהרות כתהליך של הסתגלות כפויה. לדבריה, לוקח זמן עד שהגוף מתחיל "להתחבר" לאופי המקום - הלחות, המחסור באוויר, התחושה הפיזית הבלתי נסבלת. הגוף מתקשה לעכל את התנאים, וכל תנועה הופכת למאמץ.
לדבריה, יש הבדל ברור בין המחבלים שפעלו במנהרות לבין אחרים. האנשים שם היו דתיים יותר, והיא חשה זאת גם בהתנהלות היומיומית. כשהיו יושבים ומדברים, המחבל שמולה הקפיד שלא להישיר אליה מבט - בין היתר משום שלא חבשה חיג’אב.
כעבור כמה שעות, הגיע מחבל נוסף והודיע לה שהמפקד הבכיר רוצה לראות אותה. בפגישה שנערכה ביניהם נאמר לה כי בתוך חמישה ימים היא צפויה להשתחרר - עסקה מתגבשת, והיא בין הראשונות שייצאו. רומי מספרת שבאותו רגע קיבלה החלטה פנימית: לשכוח את מה שעבר עליה ב-34 הימים שקדמו לכך, ולהחזיק במחשבה שבתוך ימים ספורים היא חוזרת הביתה.
הידיעה הזו שינתה את מצבה הנפשי. האווירה, לדבריה, התהפכה באחת - לא משום שהמציאות השתנתה, אלא משום שהתקווה החלה לחלחל. רומי מתארת לילות ללא שינה. לדבריה, כבר משעות הבוקר המוקדמות - סביב שש - היא הייתה ערה, חסרת מנוחה, מתקשה לישון בתוך תנאי המנהרה. חוסר השקט הפך לדבריה כמעט למאבק יומיומי, עד כדי כך שהמחבלים עצמם הרגישו בכך.
כבר לא לבד
לקראת הצהריים, ניגש אליה אחד המפקדים והודיע לה כי ייתכן ששתי חטופות נוספות יובאו למקום. רומי לא היססה וביקשה שיביאו אותן. זמן קצר לאחר מכן נפתחה דלת הכלוב, ואגם ברגר הוכנסה פנימה.
המפגש היה מיידי ונטול מילים מיותרות. רומי פנתה אליה וביקשה חיבוק. לדבריה, זה היה אחרי תקופה ארוכה ללא מגע פיזי עם בני אדם. החיבוק, היא מתארת, היה רגע עוצמתי וחריג בתוך מציאות של ניתוק מוחלט. גם היום, היא אומרת, היא עדיין לא באמת ידעה מי עומדת מולה באותו רגע - אבל הצורך במגע אנושי גבר על הכול.
אל אגם הצטרפה זמן קצר לאחר מכן גם לירי, ושלושתן התחברו מיד. השתיים הסירו את החיג'אב והחלו לדבר ביניהן בחופשיות. עבור רומי, זה היה רגע יוצא דופן - מפגש אנושי בתוך מציאות של שבי. היא מיהרה לשאול אותן מאיפה הגיעו ואיפה נחטפו, והן סיפרו לה על נסיבות החטיפה שלהן.
בשיחות שהתפתחו בתוך הכלוב, אגם ולירי סיפרו גם על אביב ועל קית', ועל כך שנחטפו לא רק מבוגרים אלא גם ילדים. דרך העדויות שלהן החלה רומי להבין את ממדי האירוע ואת מה שמתרחש מחוץ למנהרות. הלילה עבר ללא שינה – האדרנלין, ההתרגשות והעומס הרגשי לא אפשרו מנוחה.
עם אגם ולירי לצידה, היא הרגישה שהיא יכולה להתמודד עם השבי, ואפילו לנצח אותו. אלא שביום שלמחרת הגיע טלטול נוסף. עם הבוקר הוכנסו לכלוב דפנה ואלה אליקים. רומי מתארת רגע של הלם מוחלט - ילדה בת שמונה שנכנסת אל תוך הכלוב. לדבריה, זה היה רגע ששבר כל אשליה והמחיש עד כמה המציאות קשה ובלתי נתפסת.
ההבנה של מצבה
ביום 40 למלחמה אמילי נכנסת לכלוב. רומי מספרת שהמפגש בין הבנות לווה בצורך עמוק אחד: לשמוע שמה שקרה לה - לא קרה לאחרות. עבור כולן, הידיעה הזו הייתה משמעותית. מצד אחד הקלה, ומצד שני הבנה כואבת. רומי אומרת שהיא הרגישה הקלה לשמוע שאף אחת מהן לא הגיעה למצב שבו היא הייתה - אבל גם ידעה שהתחושה הזו תלווה אותה כל חייה - "זה לא פייר" חשבה עמוק בלב.
רק כשהבנות החלו להגיע, וכשהשיחות ביניהן נפתחו והחוויות החלו לעלות, החלה להבין את מצבה - עד כמה חמור היה מצבה ביחס לאחרות. היא מתארת תחושה של זעזוע: להבין שהייתה במצב הקשה ביותר, ולשאול את עצמה איך בכלל מתאוששים מזה.
רומי מעלה שאלות שאין להן תשובות. איך מתמודדים עם שבי נוסף אחרי פגיעה כזו? איך ממשיכים לחיות בתוך אותו מרחב, כשבכל רגע הפחד חוזר - שזה עלול לקרות שוב? לדבריה, עצם המחשבה הזו ליוותה אותה ללא הפסקה, והפכה את ההישרדות היומיומית למאבק מתמשך.
רומי מספרת שגם בתוך השבי נדרשה שוב ושוב להסביר את עצמה. לדבריה, המחבלים דרשו ממנה "לספר את הסיפור", אך כשעשתה זאת - האשימו אותה בשקר. הם הזכירו לה שכאשר הגיעה למנהרה ונשאלה אם מישהו פגע בה, השיבה בשלילה, והשתמשו בכך כדי לערער על דבריה. זה היה, מבחינתה, עימות נוסף עם מנגנון של הכחשה ושל האשמת הקורבן.
משמעותה של אמילי
באותו רגע, היא מספרת, אמילי יצאה מיד להגנתה. ההתערבות הזו הייתה משמעותית עבורה, לא רק בתוך השבי - אלא ברמה עמוקה יותר. רומי מתארת תחושה מוכרת וכואבת: כמו נשים שיוצאות עם עדות על הטרדה או אונס, ונדרשות שוב ושוב להוכיח את עצמן, בזמן שמטילים ספק בעצם האמת שלהן.
היא מנסחת זאת ככעס שקט: מי אתם בכלל, שואלת רומי, שאצטרך לתת לכם דין וחשבון על מה שעברתי. גם בתוך הכלוב, גם מול מי שהחזיקו בה - המאבק על האמת, ועל הזכות שיאמינו לה, לא הסתיים.
השיחה עם בכיר חמאס
בשלב מסוים נאמר לרומי לחבוש חיג'אב. לדבריה, הובהר לה שהיא לא חוזרת הביתה - אלא מועברת לחדר של המפקדים למעלה. באותו רגע השתלט עליה פחד כבד. בראשה עלתה המחשבה שמוחמד, זה שפגע בה, מחכה לה שם. ואז התרחש אירוע חריג. רומי מספרת שהועבר אליה טלפון, ומהעבר השני דיבר אדם בעברית. היא לא ידעה מי הוא, אך הבינה מיד שמדובר במפקד בכיר (בדיעבד מדובר בעז א דין אל חדאד). הוא לא הזדהה, והיא לא שאלה. הוא ביקש ממנה לספר את כל מה שקרה.
במהלך השיחה שאל אותה בת כמה היא ומאיפה נחטפה. לאחר מכן אמר שהוא מבין שקרתה "סיטואציה", ושהוא רוצה לשמוע ממנה מה התרחש. בסיום השיחה נאמר לה כי היא תועבר לראש רשימת המשוחררים. בתמורה, התבקשה לשתוק - לא לספר לאיש על מה שעברה. רומי מספרת שלא התלבטה. היא הסכימה. מבחינתה, באותו רגע היה רק יעד אחד: לצאת הביתה.
כך, בתוך מציאות של פחד, איום והשתקה, התקבלה ההחלטה הכואבת ביותר - לשלם בשתיקה כדי לשרוד.
פיצוץ העסקה
ביום שישי בבוקר הייתה זו אמילי שהתעוררה ראשונה. היא סיפרה ששמעה הדי פיצוצים רבים, וכך הבינו החטופות שהעסקה קרסה. עבור רומי, זה היה רגע קשה במיוחד - ההבנה שהתקווה שנבנתה מתפרקת באחת. "זה נורא", היא מתארת בפשטות. הדברים התרחשו ביום ה-55 למלחמה.
מרגע שהצטרפו בנות נוספות, רומי אומרת שידעה שהיא כבר לא לבד - ושדווקא שם נוצר כוח. הנוכחות ההדדית שינתה את תחושת השבי. "הייתה לי את אמילי, ולאמילי היה אותי", היא מתארת. בתוך המציאות הסגורה והמאיימת, השתיים הבינו במהירות מה התפקיד שלהן זו עבור זו: להיות עוגן, לשמור, להחזיק אחת את השנייה כשכל השאר מתפרק.
המפגש עם בכיר חמאס
אמילי ורומי עוברות למנהרה יחד עם עז א דין אל חדאד - לדבריה של רומי, זו הייתה מנהרה אחרת לחלוטין מזו שבה הוחזקו קודם לכן: חדר גדול, עם טלוויזיה וחשמל. שם שהו במשך כ-35 ימים.
במהלך התקופה הזו הן הרבו לשאול שאלות, בעיקר על חמאס ועל מה שמתרחש מחוץ למתחם. האיש שמולם סיפר להן סיפורים רבים, ולעיתים גם מסר מידע על חטופים נוספים. בשלב מסוים אף הראה להן תמונות של כלל החטופים. לדבריה של רומי, כל הבנות סומנו בצהוב - למעט ארבל יהוד.
הוא הראה לה גם תמונה של אופיר צרפתי, שצולמה בבית החולים שיפא בבוקר ה-7 באוקטובר. רומי אומרת שדווקא שם מצאה נחמה קטנה: הידיעה שאופיר היה איתה לאורך אותו יום. לדבריה, הוא סבל - אך היה גיבור.
הימים היו קשים - החום הלך והכביד, התנאים החמירו, והמתח גבר. רומי מספרת שלילה אחד הייתה עצבנית במיוחד בגלל החום. היא דיברה עם אחד השומרים וביקשה מאוורר. במהלך השיחה יצא אחד המחבלים מהשירותים והתערב. רומי ניסתה לעצור את ההסלמה ואמרה לו ששניהם עצבניים ושעדיף שלא ידברו.
התגובה שלו הייתה חדה ומזלזלת "אוסקוט" - ובאותו רגע, לדבריה, נחצה גבול. רומי הרימה כיסא פלסטיק וזרקה אותו לעברו. אמילי הגיבה מיד ותפסה אותה, לפני שהאירוע הידרדר. זה היה רגע של התפרצות בתוך מציאות של לחץ מתמשך, חום, פחד וחוסר שליטה - ורגע נוסף שבו הקשר בין הבנות הפך גם להגנה ממשית.
רגעי השחרור
בשעה 10:26 בבוקר רומי הבינה שזה קורה - היא יוצאת הביתה. הרגע היה מלווה בלחץ גדול. בערוץ אל-ג'זירה שודרה תמונה שלה, לצד דורון וארבל יהוד. היא ואמילי הבחינו מיד שאמילי לא מופיעה בתמונות, ושתיהן נבהלו. לרגע חשבו שאמילי נשארת מאחור.
רק לאחר מכן אמר להן אחד המחבלים שגם אמילי משתחררת. באותו רגע השתיים התחבקו מיד, בהקלה גדולה. זמן קצר לאחר מכן נאמר להן שהן יוצאות עכשיו - לבד. הן קיבלו הנחיות איך ללכת, והוסבר להן שרכב ימתין להן ברחוב.
כך מצאו את עצמן הולכות לבדן ברחובות עזה. רומי מתארת את הרגע כחריג ומוזר, כמעט סוריאליסטי. בתוך כל הכובד, היא אומרת, הייתה שם גם תחושה אחרת - אפילו רגע משוחרר, כמעט מצחיק - רגע לפני שהשבי הסתיים.
כשהגיעו לרכב - הן ראו שם את עז א-דין - שישב ליד הנהג. במהלך הנסיעה הוא הסתובב אליהן ושאל לשלומן, כאילו מדובר בשיחה שגרתית. הוא נסע איתן לכל אורך הדרך, עד לנקודת המפגש עם רכבי הצלב האדום. לאורך הנסיעה ניהל איתן שיחות יומיומיות, כמעט רגילות, בניסיון לייצר תחושת נורמליות רגע לפני הסיום.
ואז, רגע לפני הפרידה, הוא פנה ישירות לרומי ושאל אם היא זוכרת את ההבטחה ביניהם. היא השיבה שכן. הוא הסתכל עליה ואמר שהוא מקווה שתעמוד בה. זה היה תזכורת אחרונה, ברורה וחד-משמעית, למחיר שנדרש ממנה גם ברגעי החופש הראשונים.
ההגעה לישראל
כשהרכב הגיע לציר נצרים, המראה השתנה באחת. חיילי צה"ל עמדו בחוץ וקראו לעברן: "איזה כיף שחזרתן, זה מרגש". רומי מתארת רגע עוצמתי של מעבר - מהשבי אל הבית, מהשקט המאיים אל קולות של חיבוק.
עם הירידה מהרכב קיבלו את פניהן פסיכולוגיות. אחת מהן שאלה את רומי אם היא רוצה חיבוק. התשובה הייתה מיידית. "ברור שאני רוצה חיבוק!!!" - חיבוק מישראלית, "אחת משלנו". רגע קטן, פשוט, שסימן עבורה את תחילת החזרה לחיים.
היא מסכמת - לאורך הדרך, רומי אומרת, ניסו להשתיק את הסיפור שלה. אמרו לה לא לדבר, לא לספר, לשמור את הדברים לעצמה. עכשיו היא יושבת מול המצלמה ומבהירה: אף אחד לא יגיד לה יותר להיות בשקט או מה מותר לה לומר. זה קרה לה - וזה נורא. עם ההשלכות היא מתמודדת יום-יום, אבל היא כאן. חיה. מדברת. ולדבריה, גם אם הצלקות נשארות - היא ניצחה את מה שעבר עליה, והיא חזקה מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו