אם לא נתעורר עכשיו, נאבד את הנגב

בעיית המשילות בנגב לא נולדה ביום אחד.זהו תהליך ארוך של עשרות שנים, תוצאה של היעדר אכיפה שיטתי: השתלטות על קרקעות, בנייה בלתי חוקית, נהיגה פרועה, רצח בכבישים וכלכלה שחורה שפרחה ללא מפריע. כל אלה יצרו בפועל מדינה בתוך מדינה – מציאות שבה החוק הישראלי כבר לא שולט, והחוק הבדואי הוא זה שקובע. התוצאה ברורה: פחד, כאוס ואובדן ריבונות.

מה שקורה לאחרונה הוא חציית כל הקווים האדומים. בנקודת השיא הזו אין מקום להססנות – חייבים יד קשה והחזרת המשילות.

המשטרה אינה הבעיה

אבל הטעות הגדולה היא להפוך את המשטרה לשק חבטות. היא אינה הבעיה המרכזית. הבעיה האמיתית נמצאת במערכת המשפט: אין ענישה, אין הרתעה. וכשאין הרתעה – הפשיעה חוגגת.

הענישה הפכה למגוחכת ומעצרי הבית הפכו לבדיחה. עבריינים שנתפסים עם רכב גנוב ושני כלי נשק נשלחים למעצר בית "בפזורה", כי "אין מקום בבתי הסוהר". ובאותו זמן בדיוק כלא קציעות עומד ריק, עם אלפי מקומות פנויים.

הפתרון: חקיקה של ענישה מינימלית

הפתרון ברור וממוקד: חקיקה של ענישה מינימלית, כמו בחוק נגד הפרוטקשן – מינימום מאסר, חילוט רכוש וכספים.

מי שנתפס עם נשק גנוב יקבל חמש עד שמונה שנות מאסר. ירי בנשק לא חוקי – עשר שנות מאסר. הפסקת חלופת מעצר הבית, השארת עבריינים במעצר עד תום ההליכים בעבירות חמורות.צעד כזה לבדו יכול להפחית עשרות אחוזים מהפשיעה.

אבל זה לא רק עניין של אכיפה. זה פרויקט לאומי. הממשלה חייבת להכריז על החזרת המשילות בנגב כמשימה אסטרטגית: המשטרה, משרד המשפטים, החינוך, השיכון והתשתיות – כולם יחד, עם פרויקטור אחד שמחבר ומוביל.

חינוך כמפתח

החינוך הוא המפתח. בושה שילדים מסיימים י"ב כיתות בלי לדעת עברית ומודרים משוק העבודה. בלי זה, הפשיעה היא תחנה כמעט בלתי נמנעת. נדרש כוח מסיבי בשטח: מבצעי פירוק נשק, בית אחר בית, בשיתוף תושבים – שרבים מהם סובלים ומפחדים. השוק מוצף בנשק, והמדינה לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על כך.

גם את השב"כ אי אפשר להותיר מחוץ לתמונה. יש כאן גם פשיעה לאומנית, התססה אזורית וסכנה מוחשית. אחרי 7 באוקטובר אי אפשר לומר "זה לא יקרה כאן". אם לא נתעורר עכשיו, נאבד את הנגב. צעירים כבר עוזבים, והעתיד הדמוגרפי ברור. זה הרגע לפעול בנחישות, בהחלטיות וללא רחמים. יפה שעה אחת קודם.