הוא לא מייצג אותנו: סמוטריץ' מביך את הציונות הדתית

הסגנון של שר האוצר כה מקומם: הוא לא מתקן את המערכת, הוא שוחק את הלגיטימציה של המחנה שלו עצמו • אמריתו נגד נשיא העליון עמית היא רק חוליה בשרשרת של פעולות שלו ושל חברי סיעתו, שבמקום לאחות את הקרעים, מחזירים אותנו בכל הכוח לשיח של 6 באוקטובר

סמוטריץ' , צילום: אורן בן חקון

לוח השנה היהודי מייצר לנו תזכורות כואבות, כאלו שחומקות לעיתים מתחת לרדאר הציבורי. כזה הוא יום עשרה בטבת, המצוין היום. זהו היום שבו החל המצור על ירושלים, תחילתה של שרשרת אסונות שהובילה לחורבן הבית. יום שאותו קבעה הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי – זיכרון למי שיום פטירתם לא נודע.

ניתן להניח שהשר בצלאל סמוטריץ' מכיר את משמעות היום. אך נדמה שגם התזכורת השנתית הזו לא מנעה ממנו להשמיע דברים קשים אתמול בישיבת סיעתו, כשבחר לעלות שוב למתקפה חריפה על מערכת המשפט: "יצחק עמית הוא מגלומן אלים ודורסני, שגונב את הדמוקרטיה הישראלית. התוצאה תהיה שנדרוס אותו".

סמוטריץ': "יצחק עמית הוא מגלומן אלים - נדרוס אותו" // יוני ריקנר

רבים מאד מבני ובנות הציונות הדתית עומדים נבוכים מול התנהלותו. זה לא שהם חולקים על הביקורת; מערכת המשפט אכן דורשת תיקון עמוק, ובית המשפט העליון בכלל והשופט עמית בפרט מנצלים לא פעם את כוחם באופן שאינו פרופורציונלי. אך דווקא בשל כך, הסגנון של סמוטריץ' כה מקומם: הוא לא מתקן את המערכת, הוא שוחק את הלגיטימציה של המחנה שלו עצמו.

כאן עובר הגבול. הגבול הוא בצורת הביטוי, בשאלה מי מוכן ללכת עד הקצה ולשחוט את "תינוק המריבה" – המדינה הזו, שהיא אנחנו.

האמירה הזו היא רק חוליה בשרשרת של פעולות שלו ושל חברי סיעתו, שבמקום לאחות את הקרעים, מחזירים אותנו בכל הכוח לשיח של 6 באוקטובר. שוב משחק של הורדת ידיים, הכנעות והכרעות; שוב יצירת אויב פנימי וניהול קרב מהבטן במקום מהראש. בדרך הזו, הם מפרקים את שארית הממלכתיות שעוד נותרה לנו. האם לא למדנו דבר?

סמוטריץ' שכח את העם. חיילים בעזה, צילום: דובר צה"ל

אמירתו לא הייתה מכאיבה כל כך אלמלא עמד בראש המפלגה המתיימרת לייצג את הציונות הדתית. אך האמת היא שהוא מייצג רק חלק ממנה – חלק שבחר להשיב מנה אחת אפיים למי שאיים לפרק כאן צבא ומדינה, חלק ששכח ש"ממלכתיות" אינה מילה נרדפת לשמאלנות, אלא ערך יסוד.

הציונות הדתית בנויה על עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. בדרך, נדמה שסמוטריץ' שכח את העם. במקום לדאוג שהמגזר שנמצא בחזית – ביחידות המילואים, באקדמיה ובשירות המדינה – יהיה דוגמה ומופת גם בייצוג הפוליטי שלו, הוא משחית את הערך הזה עד דק.

אולי טעיתי לחשוב שצום עשרה בטבת הוא תזכורת מספיקה לסכנת החורבן הפנימי. אך כנראה שיש כאלו שגם תאריך מטלטל כמו ה-7 באוקטובר, שמחת תורה תשפ"ד, לא גרם להם לחשב מסלול מחדש.

בבניין ירושלים ננוחם.

הכותב הוא יו"ר פורום המילואימניקים הדתי לאומי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר