ורד אליה היא אימו של סיני, ילד שמרותק לכיסא גלגלים, ואשר נלחמת מדי יום על נגישות שתאפשר לבן המתוק שלה להיות כמו כולם ולהשתתף בכל פעילות.
"סיני נולד במשקל חצי קילו. היום הוא ילד רגיל עם כיסא גלגלים. ילד שעומד על הראש, עושה קפוארה, מתרגש וחולם. השנה הוא עלה לכיתה א' בבית ספר רגיל".
על הקשיים המלווים את כניסתו למערכת החינוך, סיפרה: "על פניו נכנסנו לשגרת לימודים וסיני השתלב יופי בבית הספר, והצוות מגלה את מלא רגישות למצבו".
בשש השנים הראשונות לחייו, סיני השתלב במוסדות החינוך המיוחד. "כמו משפחות רבות לילדים עם מוגבלות, חיינו בעולם מצומצם. לא מתוך בחירה, אלא כי כך נראית המציאות. טיול בטבע נשמע לרוב המשפחות כמו משהו מובן מאליו, חלק משגרת תרבות פנאי ברוב הבתים בארץ, או חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. בפועל, עבור משפחות כמונו, זו חוויה כמעט בלתי אפשרית".
היא הוסיפה בעצב: "עם סיני יצאתי לטבע פעם אחת בלבד. הוא היה בן ארבע בערך. בדקנו מסלול “מונגש”, יצאנו עם חברים ועם עוד ילדים. באמצע הדרך השביל נגמר ואנחנו נתקענו.
"מצאתי את עצמי מרימה את הכיסא, גוררת, מסתבכת. אנשים טובים עזרו, אבל לי התבהר משהו עמוק: זה לא טיול. זו הישרדות. באותו רגע החלטתי שאני לא יוצאת יותר לטבע. לא עם הילד, ולא לבד".
גם למצוא חברים שירצו לצאת איתם לטיול הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. "זה קשה, זה מתיש, וזה בעיקר כואב, למען האמת פשוט לא הוזמנו יותר לטיולים משותפים.
"אני אוהבת מאוד לטייל, ומאוד רציתי להנחיל את האהבה הזו גם לסיני, אך בתקופה קודמת טיול נראה כמו משימה בלתי אפשרית, עד שפגשתי את 'עמותת לטם'".
כל התמונה השתנתה
זה קרה בנופשון עם עמותת איל”ן. "פתאום יצאנו לשני מסלולים. אחר כך לעוד אחד. בסוכות האחרון טיילנו שוב, בבית גוברין. שם הבנתי איך טיול אמור להיראות עבור ילדים כמו סיני. קבוצות קטנות, מדריכים שיודעים לעצור, להנגיש, להסביר. אנשים שמדברים איתנו בשפה שלנו.
לא ניסיון “להשתלב” בטיול רגיל, אלא טיול שמותאם באמת".
אבל הסיפור הזה הוא לא רק הסיפור של ורד. בישראל ישנם עשרות אלפי ילדים עם מוגבלויות - פיזיות, קוגניטיביות, חושיות ורגשיות, שעבורן טיול שנתי או סיור לימודי אינם מובנים מאליהם.
ורד הטיחה ביקורת במשרד החינוך: "הם מתקצבים מדי שנה עשרות מיליוני שקלים בגופי הדרכת טיולים, אך לא מתקצבים באופן שווה הדרכת טיולים שמתאמת לילדים עם מוגבלויות".
כאן נכנסה לתמונה עמותת לוטם, שהיא למעשה הגוף היחיד בישראל שמתמחה בהוצאת טיולים מותאמים ומונגשים לאנשים עם מוגבלויות, ואשר מוציאה מדי שנה מעל 56 אלף ילדים, נוער ובוגרים לטיולים ברחבי הארץ.
העמותה עובדת עם עמותת נוספות כמו: ניצן, אלו"ט, אקי"ם, כנפיים של קרמבו, בתי ספר משולבים ועוד. יחד עם זאת, היא מודרת באופן שיטתי מתקצוב ההדרכה שמקבלים גופים אחרים. ועל כך טוענת ורד: "המשמעות היא פשוטה וכואבת: טיול הוא לגמרי חלק מתוכנית הלימודים, אבל לא עבור הילדים שלנו. עד היום העמותה נאלצה לממן את הטיולים וההדרכות מתרומות.
"מה שלא מאפשר טיולים לכלל הילדים בכל מרכזי החינוך והעמותות השונות, מאחר שמודל הנשען רק על תרומות מאלץ את העמותה להשאיר אלפי ילדים עם מוגבלויות מודרים מטיולים בטבע, ואסור שזה יקרה, רצוי שהמדינה ומשרד החינוך יחלקו את המשאבים באופן שוויוני והוגן גם לילדים כמו שלי".
לאחר שנים ארוכות של מאבק עתרה העמותה לבג"צ, בו הודו נציגי משרד החינוך שיש צורך בתיקון התקנות. בפועל, הוצבו קריטריונים שמנותקים מהשטח: כיתות לימוד קבועות ומרכזי פעילות סגורים, בזמן שהלמידה מתרחשת בטבע, בשביל, במסלול.
זאת לא טעות, זו חסימה
ורד מספרת בגילוי לב: "לפני כחודש ישבתי בכנסת, בוועדה שעסקה בהסרת חסמים, ביוזמתו של ח"כ מיכאל ביטון. הורים סיפרו איך טיול מותאם אחד שינה לילד שלהם את תחושת המסוגלות, הביטחון והשייכות.
"ואני אמרתי שם בפשטות: הבן שלי הוא ילד רגיל על כיסא גלגלים. עד שפגשנו את לטם, כמעט לא טיילנו בכלל. יש ילדים שהמצב שלהם מורכב אפילו יותר. וההורים? מתביישים. נשארים בבית.
"עבור הילדים האלה, טיולים מותאמים הם לפעמים המרחב החינוכי היחיד מחוץ לבית. האוויר היחיד. רק אחרי שפגשתי את לטם הבנתי שהקושי שלנו אינו בעיה אישית, אלא תוצאה של מדיניות.
שדווקא כשמדובר בילדים עם מוגבלויות, המדינה בוחרת לא לראות".
"הילד שלי לא מבקש יחס מיוחד. הוא מבקש יחס שווה. אם טיול הוא חלק מתוכנית הלימודים, הוא חייב להיות כזה עבור כולם. גם עבור הילד שלי. גם עבור ילדים עם מוגבלויות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
