שנה של המתנה: למה פצועי 7 באוקטובר עדיין נאבקים על רשיונות קנאביס?

סוגיית אישורי הקנאביס מקבלת זרקור בשנים האחרונות עם עליית המודעות לפוסט-טראומה, ועל אחת כמה וכמה בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" והשלכות האסון. לוחמים ומטופלים רבים זועקים את כאבם בקושי לקבל אישור לשימוש בתרופה - למרות רפורמות שנעשו בנושא.

שלום שטרית, לוחם בחטיבת גולני, נפצע קשה ב-7 באוקטובר במוצב פלגה - המוצב הקרוב ביותר לגדר - כאשר עמד מול מחבלים במרחק נגיעה. החוויה הטראומטית שעבר כללה ארבע שעות של דימום ללא חוסם עורקים, הסתתרות מתחת לנגמ"ש ומוות של חבריו לצוות.

"העוצמה של שריקות הטילים ברגע שנורו 1,700 רקטות ברבע שעה מעוררת מאוד את הפוסט-טראומה", הוא מספר. "כשהתחלתי לירות בנשק התחילה מלחמה והכול כאוס. ברקע פציעה קשה ומדממת וצעקות בערבית מטרים בודדים ממני. משחק אותה מת כדי להינצל".

ההתמודדות עם הטראומה הקשה והצורך למצוא אור בתוך חושך המלחמה הביאו את שלום לחפש מענה בקנאביס, בהתמודדות עם הפציעות הקשות. "רציתי להכניס משהו טבעי יותר לגוף. יש מקומות ואירועים מסוימים שהקנאביס מציל אותי, וזאת תרופה לכל דבר".

כמוהו גם ג'ון, שהתעורר לפני כולם ב-7 באוקטובר. "קמתי עוד לפני שקרה הכול, הרגשתי ממש לא טוב. היו לי בחילות והקאות", הוא נזכר. הוא היה לבד בבית הצעירים בקיבוץ בארי. כשהאזעקות החלו, הוא הלך לביתו של אחיו הצעיר והשאיר את בת זוגו לבדה בביתם. לפתע התחילו לשמוע צרורות ירי. הם הסתגרו בבית כל הלילה, מתחבאים וחוששים מחדירה של המחבלים אליהם לדירה.

רק בבוקר, חבר שחיפש אחריהם הגיע, והם הצליחו להתפנות עם כוחות חילוץ. כשחזר לבית כמה ימים לאחר מכן, מצא ג'ון מחסניות של נשק מתחת לחלון של הממ"ד. "הם היו שם", הוא אומר. "שמענו אותם מדברים גם, אבל הם לא ניסו להיכנס".

במקביל לזכרונות המצלקים מאותו היום, נאלץ ג'ון להתמודד עם אובדן של חבר קרוב, חבר שהיה לו כמו תאום מאז הילדות, שנפל כשיצא להגן על הקיבוץ. מי שחווה את הימים ההם לא חווה רק אירוע ביטחוני בודד, אלא התמודדות שממשיכה עד היום.

מאז אותו יום הוא רצה להתחיל להשתמש בקנאביס גם בהקשר טיפולי ורפואי, והחל לחפש דרך לקבל את הטיפול באופן חוקי: "הלכתי לפסיכיאטרית שאמרה לי שזה לוקח זמן. לקח לי כמעט שנה להשיג את הרישיון. ועכשיו, כל התעסקות סביב הרישיון גם לוקחת המון זמן ועולה המון כסף".

"זה אמור להיות מובן מאליו"

המציאות המורכבת של הוצאת רישיון לטיפול בקנאביס מוכרת לרבים מהפצועים בגוף ובנפש מהמלחמה האחרונה ומהקודמות לה. לא פעם, גם לאחר רפורמות שמטרתן להיטיב עם המטופלים, הם נאלצים להיכנס למאבקים אינסופיים ולהוכיח כישלונות של תרופות פסיכיאטריות עם השלכות ארוכות טווח, רק כדי להגיע לאישור לשימוש רפואי.

הסיפורים של ג'ון ושלום אינם יוצאי דופן. מעיין יוסיפיאן הקימה קהילה מתוך מקום של בדידות עמוקה, אחרי שסיפור משפחתי הכניס אותה לתחום הקנאביס. "ההורים של בן זוגי, ככה בעצם הכרתי את הצמח", היא מספרת, ומתארת איך הכירו לה שמן שעוזר לחולי סרטן.

היא הצטרפה לקבוצות מידע, ומשם הקימה קהילה של מטופלים שנזקקים לו, שגדלה במהירות. "החיבור הוא אני", היא אומרת על הקשר האישי עם המטופלים. הקהילה הפכה למענה של ממש עבור אנשים שנתקלים בבירוקרטיה, בחוסר מידע ובחוסר הנגשה.

היא מתארת את החוויה עם מחלקות שיקום - הזנחת מטופלים שצריכים לקבל את הדבר הכי בסיסי: "לקחתי דף ועט, התחלתי לרשום את השמות שלהם ואת תעודות הזהות, ואיך אני יוצרת איתם קשר. יצאתי עם איזה חמישים-ארבעים אנשים באותו היום לסייע להם ברישיונות לתרופה". היא מדגישה עד כמה המערכת מוצפת בבעיות: "מטופלים לא מקבלים רישיונות, ההמתנה ארוכה, והנפגעים לא מקבלים את המענה המיידי שמצופה ממערכת בריאות. זה טיפול. לא גחמה. זה אמור להיות מובן מאליו".

לדברי יוספיאן, הרשות הלאומית לפוסט-טראומה טענה שקנאביס לא מתאים לפוסט-טראומתיים, והצניחה שחלה ברישיונות בעקבות זאת אילצה אותה לנקוט בפעולה חקיקתית: "עברנו קריאה טרומית ועברנו קריאה ראשונה, ואנחנו באמת מקווים שזה יעבוד".

הקשר לקהילה

חברת הקנאביס הרפואי Together - חממת קנאביס שמגדלת ברישיון זנים שמסייעים, בין היתר, לפוסט-טראומה - ממוקמת בעוטף וחוותה בעצמה לא מעט מאז ה-7 באוקטובר. היא מייצאת זנים ל-15 מדינות ברחבי העולם, אבל החווה אינה רק מקום גידול.

ניר, אגרונום תושב כפר עזה, איבד את אחיו הגדול ב-7 באוקטובר כאשר קפץ להגן עם כיתת הכוננות על היישוב. ניר לא הצליח להגיע לחממה בתקופה שאחרי הטבח, תקופה משמעותית מאוד בגידול קנאביס.

החממה מקדישה מעצמה לסיוע במאבק של מעיין יוספיאן, שנכנסה כשותפה בפעולות הסברה ותמיכה, עבור הפצועים והפוסט-טראומטיים שנזקקים לקנאביס. פעולות כגון ימי תרומה, הפקה של פרקים מצולמים במסגרת פודקאסט ותמיכה לוגיסטית, הוסיפו משקל לכוחו של המאבק שניהלה.

"נתנו לי את הכול, את האנשים, את המשאבים", מתארת מעיין את שיתוף הפעולה עם החברה שעמדה מאחורי הפרויקט. ניר האגרונום, מצידו, רואה את זה כמעשה של אחריות מקצועית: לשפר זנים, לייצר יציבות ולהיות חלק ממערכת שנותנת מענה אמיתי למי שנקלעו למשבר.