בשביעי לאוקטובר העולם שלנו חרב. ברגע אחד נעלמה תחושת הביטחון הבסיסית ביותר. התחושה שאני ומשפחתי בטוחים בביתנו, שיש מי ששומר עלינו, שיש מדינה שאפשר לסמוך עליה. ההודעה מירדן: "הם נכנסים אליי" הכתה בנו בעוצמה בלתי נתפסת. בתוך שניות הבנתי שאין לי שום דרך לעזור להם. אין דרך להגן. אין דרך להגיע. רק פחד חלול ומשתק.
ובכל זאת האמנתי. האמנתי שהמדינה שלי תעשה הכול כדי להחזיר אותם. האמנתי שחיי שירי, אריאל וכפיר יתועדפו על כל שיקול אחר. האמנתי שהמדינה שלי תבחר להציל לפני שתבחר להגיב. זה לא קרה. שירי, אריאל וכפיר לא חזרו. ירדן שרד 484 ימים בגיהינום, במסע הישרדות שאיש מאיתנו לא היה יכול לדמיין.
עכשיו, כשאנחנו ניצבים מול ההצבעה על ועדת הטיוח של נתניהו, המציאות קשה מנשוא. אותם אנשים שהחזיקו בהגה ההנהגה, שאמורים היו להגן על חיי משפחותינו, מסרבים לחקור מה באמת קרה.
אנחנו מבקשים מהם לקחת סופסוף אחריות ולא לברוח מהאמת. אנחנו מבקשים לחקור את מה שהוביל לאותה שבת ארורה, באותו יום ולא פחות מכך את ההחלטות שהובילו לכך שקיבלנו ארונות במקום חיבוק. לחקור כל יום שבו שירי והילדים יכלו לשוב הביתה בחיים.
לא נקבל ועדה פוליטית שנועדה לטשטש ולהשתיק. ועדה שמטרתה לא לברר את האמת אלא לטייח אותה. ועדה כזו היא המשך הפגיעה בנו ומעל הכל המשך הפגיעה בביטחון של כל אזרח במדינה. זכותנו לדעת מה קרה. זכותנו להבין היכן כשלו מי שאמורים היו להגן עלינו.
זו אינה רדיפה. זו בקשה ללקיחת אחריות. האחריות שהייתם דורשים בעצמכם אם ילדיכם היו שם. זאת המחויבות שלכם, בדיוק כמו שהייתם דורשים מיריבכם הפוליטיים במציאות חלופית.
חברי הכנסת, הצביעו בעד האמת. הצביעו בעד צדק. הצביעו בעד השבת האמון של אזרחי ישראל במדינה שלהם.
ההצבעה שלכם תיכתב בהיסטוריה. ואנחנו נזכור מי עמד לצד האמת ומי בחר להמשיך לברוח ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו