כמדי שנה, דבורה לדרברג מוציאה את חנוכיית הכסף מהארון, מניחה במרכז החדר ומדליקה נרות. זו לא רק אווירת החג, אלא גם תזכורת למסורת משפחתית של ארבעה דורות. "אבא שלי תמיד אמר שהיא לפחות בת מאה שנה - ותאר לך שהוא נפטר בתחילת שנות התשעים", היא מספרת.
החנוכייה החלה את דרכה בעיר גיור שבהונגריה, בבית משפחת פרנקל: האב אפרים, אשתו ארז'י ובתם לילי - אמה של דבורה. אפרים נפטר בגיל צעיר מהתקף לב, כשרוחות מלחמת העולם השנייה החלו לנשב. ארז'י הבינה שהרכוש בסכנה, והציעה לבתה לילי לקבור את החפצים יקרי הערך בגינה שליד הבית עד שהסכנה תחלוף. השתיים חפרו בור והטמינו את הדברים, ביניהם חנוכיית הכסף. לא חלף זמן רב עד שהגרמנים נכנסו בשערי העיר במארס 1944.
לילי נשלחה לגרמניה, לעבוד במפעל שייצר חלקים למטוסי קרב, והוריה נשלחו למחנות ההשמדה. היא היחידה ששרדה, ובתום המלחמה חזרה להונגריה. באותו זמן שב לבודפשט פנחס, אביה של דבורה, וראה ברשימות הניצולים את שמה של לילי. הוא היה גדול ממנה בעשר שנים, אבל הכיר את משפחתה מעסקים משותפים, והקשר הלך והתהדק. יום אחד סיפרה לילי לפנחס שהיא ואמה הטמינו חפצים יקרי ערך בגינת הבית, והציעה שיאתרו ביחד את "האוצר" הצנוע.
כשהגיעו לעיר, בקושי הצליחו למצוא את הבית, שנהרס בהפצצות. אחרי שאיתרו את המקום, החלו לחפור באדמה, אבל לא מצאו דבר. היה זה שכן בבית הסמוך שהבחין במלאכת החפירה והזמין אותם לביתו. השכן גילה שראה בזמנו את ארז'י ולילי מטמינות את כלי הכסף, וכשפרצה המלחמה חפר בעצמו והוציא את הדברים. הוא השיב לזוג את חנוכיית הכסף, כלי לאתרוג, גביעי יין וקופסה לבשמים שמצא.
פנחס ולילי נישאו ב־1947, ולאחר הולדת דבורה עלו ארצה ב־1949 והתגוררו בירושלים. דבורה מספרת שאביה היה איש שמח שאהב את הארץ, ולעומת זאת, הטראומה שאמה עברה בשואה השפיעה על נפשה עד סוף ימיה. "לחנוכייה היה תפקיד מרכזי בבית שלנו", דבורה מספרת. "ידעתי שיש מאחוריה סיפור, אבל ממש ברמז, כי הוריי סירבו לדבר על השואה".
דבורה התחתנה והביאה לעולם חמישה ילדים, אבל הסיפור המשפחתי היה מורכב: אחיה אפרים נפטר ממחלה בגיל 42, אביה נפטר מייד אחריו, כל זה באותה שנה שבה היא התגרשה. אמה לילי, שהתמודדה עם בעיות נפשיות ופרקינסון, היתה קשורה לצביקה, בנה של דבורה, שהרבה לבקרה בבית החולים. ליד מיטתה, סיפרה הסבתא לנכד את הסיפור המלא על חנוכיית הכסף, והוא זה שהעבירו לאמו.
כבר ארבע שנים דבורה בת ה־78 מתגוררת בבית דיור מוגן פאלאס במודיעין, ובין הפעילויות והחגיגות, בערב היא מוציאה מהארון את החנוכייה הישנה ומדליקה נרות. "היא מעוררת אצלי רגשות על המשפחה שהיינו, על מי שלא איתנו. מצד שני, באותו מעמד, אני אומרת לעצמי שיש לי ילדים, נכדים, נינים, וצריך להסתכל קדימה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו