"לא האמנתי שאעמוד בזה": קצינת השבויים והנעדרים שביתה נהרס וחבריה נחטפו לעזה

"לא הרגשתי תחושת פחד בחיים. ופתאום ביום אחד זה נשבר". הסיפור המצמרר של ת', קצינת ביטחון מידע במפקדת החטופים והנעדרים של צה''ל, איך מהפחד התהומי להחטף בתור מי שיודעת ומכירה את הנושאים הרגישים ביותר בצה"ל, למי שאמונה על שמירה על ביטחונם של החטופים.

גם הסיפור שלה מתחיל כמו מאות סיפורים בשבעה באוקטובר , ת' מתעוררת לקולות של צרורות ירי בפינת גן העדן הקטנה שלה - נתיב העשרה, עוד לפני שקלטו את מימדי המתקפה, כשהיא, אמא שלה ואחיה נדחקו לארון הצר שמתחת למדרגות, הפחד השתלט עליה בצורה מוחלטת בתור קצינת מודיעין המחשבה שעוברת בראש היא אחת: "הדבר שהכי הטריד אותי היה חטיפה. אפילו יותר ממוות. ידעתי שאם ינסו לקחת אותי, אני אעדיף למות כמה שיותר מהר".

צעקות "אללה אכבר" נשמעות מחוץ לבית, צעדים, דיבורים, ירי בלתי פוסק. המחבלים נכנסים פנימה אל תוך הבית, מסתובבים בחדרים בעוד המשפחה מתחבאת בתוך הארון מטרים ספורים מהם. ת' כבר נפרדה בליבה מהמשפחה ומהחברים. כשהחיילים הגיעו לבסוף, אחרי שעות של פחד מקפיא, היא עדיין לא העזה לפתוח את הדלת. רק הרגע שבו קראו בקול את שמות בני הבית גרם לה להבין שניצלו.

ואז הגיע שלב ההלם. הם יוצאים מהבית ומתחילים לעכל את המציאות - בית השכנים ממול נמחק כליל, נרצחים ופצועים, בין היתר נעדרים שמתבררים לבסוף כחטופים; חלקם בני שכבתה, החטופים גלי וזיוי ברמן ואמילי דמארי. מעל הכול, היא משתפת את התחושה ש"החיים שהיו לי התפוצצו". אבל ת' עוד לא ידעה שהיא עצמה, שחוותה על בשרה את הפחד האיום מחטיפה, תמצא את עצמה חודשים אחר כך בלב המערכת שאמונה עליהם.

אחרי שהמשפחה פונתה לכפר המכביה, היא חזרה לצבא. לא מתוך הרגשה שהחלימה, להפך. "ידעתי שאם אני לא אצא לעשות משהו, אני אפול". מהר מאוד מצאה את עצמה בתפקיד שבבסיסו עומד דבר אחד: היחידה שאמונה למצוא כמה שיותר מידע על החטופים. "מאוד פחדתי מזה. פחדתי לדעת דברים על גלי, זיוי ואמילי. פחדתי לשמוע דברים קשים שאנשים שאני אוהבת לא יודעים".

אבל מה שמצאה שם הפתיע אותה. "חשבתי שלא יודעים כלום. ואז ראיתי את המפקדה, אנשים שעובדים 24/7, עושים הכל כדי לשמור על החטופים בחיים. במהלך הלחימה היחידה הייתה אמונה לסייע לכוחות החי"ר שלא לפגוע בחטופים במהלך הלחימה, הם הצטרפו למפקדות המתפעלות ומשם יכלו ממש לעצור כוחות במהלך הלחימה - הכל כדי לא לפגוע באף אחד מהם ולדלות כמה שיותר מידע שניתן".

ת' זכתה להיות שם גם ברגעים המרגשים ביותר. היא הייתה בחפ"ק כשראו את השמות מתקרבים לרשימות השחרור וזו הייתה אחת מסגירות מעגל הגדולות בחייה. "להיות בחפ"ק ביום שגלי וזיוי חזרו, זה היה כמו לנשום שוב אחרי שנתיים". היא מוסיפה "זה היה החלום היחיד שלי במשך שנתיים שהם יחזרו".

אבל שום דבר מזה לא מחזיר לה את הבית. ת' חיה היום ברביבים, ולומדת בספיר, אבל הדרך לשם עוברת יום־יום באותו כביש שמחבר בין נתיב העשרה לרעים - “הכביש של כל הזוועות”. "אני נשארת דרוכה. אני לא מרגישה בטוחה. אני לא יודעת איפה כן ארגיש בטוחה".

היא לא מסוגלת לחזור לבית שבו הסתתרה בארון. לא מסוגלת לעבור במסדרונות ולדמיין אותם כפי שהיו פעם. היא זוכרת כל שכן שנספה. כל בית שנשרף. כל חלום שהיה לה על לגדל שם ילדים ומאז והתנפץ. "זה הבית הכי יפה בעולם. גן עדן. אבל אני לא מסוגלת לחזור. חלום המשפחה שיש לי כבר לא שם. בא לי למצוא מקום אחד שבו ארגיש שקטה ובטוחה. כרגע אני לא יודעת איפה זה".

ועדיין, בתוך ההרס והפוסט־טראומה, נשאר בה ניצוץ אחד: תחושת השליחות. "בתפקיד הרגשתי שאני עושה הכל כדי שהם יחזרו. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני נלחמת על משהו שלא יכולתי להילחם עליו ב-7 באוקטובר". אבל גם התפקיד ותחושת השליחות האדירה בו, לא הצליחו לשקם את האמון שלה בצבא. "יש לי חרדות, סיוטים, הכל. בעבודה הצלחתי לשים הכל בצד. ברגע שהשתחררתי זה התפרץ".