"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
"לא האמנתי שאעמוד בזה": קצינת השבויים והנעדרים שביתה נהרס וחבריה נחטפו לעזה
ת', קצינת ביטחון מידע במפקדת החטופים והנעדרים משתפת - איך מהפחד להיחטף, הפכה למי שאמונה על שמירה על ביטחונם של החטופים • "בתפקיד הרגשתי שאני עושה הכל כדי שהם יחזרו. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני נלחמת על משהו"
קצינת ב״ם במפקדת השבויים והנעדרים, סר״ן (מיל׳) ת׳. צילום: משה בן שמחון

"לא האמנתי שאעמוד בזה": קצינת השבויים והנעדרים שביתה נהרס וחבריה נחטפו לעזה

ת', קצינת ביטחון מידע במפקדת החטופים והנעדרים משתפת - איך מהפחד להיחטף, הפכה למי שאמונה על שמירה על ביטחונם של החטופים • "בתפקיד הרגשתי שאני עושה הכל כדי שהם יחזרו. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני נלחמת על משהו"

,עודכן
0השמעה
[object Object]

"לא הרגשתי תחושת פחד בחיים. ופתאום ביום אחד זה נשבר". הסיפור המצמרר של ת', קצינת ביטחון מידע במפקדת החטופים והנעדרים של צה''ל, איך מהפחד התהומי להחטף בתור מי שיודעת ומכירה את הנושאים הרגישים ביותר בצה"ל, למי שאמונה על שמירה על ביטחונם של החטופים.

סיפורה של קצינת השבויים והנעדרים // הודיה בושרי, משה בן שמחון, עדן חן

גם הסיפור שלה מתחיל כמו מאות סיפורים בשבעה באוקטובר , ת' מתעוררת לקולות של צרורות ירי בפינת גן העדן הקטנה שלה - נתיב העשרה, עוד לפני שקלטו את מימדי המתקפה, כשהיא, אמא שלה ואחיה נדחקו לארון הצר שמתחת למדרגות, הפחד השתלט עליה בצורה מוחלטת בתור קצינת מודיעין המחשבה שעוברת בראש היא אחת: "הדבר שהכי הטריד אותי היה חטיפה. אפילו יותר ממוות. ידעתי שאם ינסו לקחת אותי, אני אעדיף למות כמה שיותר מהר".

מחבלים ב-7 באוקטובר,צילום: רשתות ערביות

צעקות "אללה אכבר" נשמעות מחוץ לבית, צעדים, דיבורים, ירי בלתי פוסק. המחבלים נכנסים פנימה אל תוך הבית, מסתובבים בחדרים בעוד המשפחה מתחבאת בתוך הארון מטרים ספורים מהם. ת' כבר נפרדה בליבה מהמשפחה ומהחברים. כשהחיילים הגיעו לבסוף, אחרי שעות של פחד מקפיא, היא עדיין לא העזה לפתוח את הדלת. רק הרגע שבו קראו בקול את שמות בני הבית גרם לה להבין שניצלו.

ואז הגיע שלב ההלם. הם יוצאים מהבית ומתחילים לעכל את המציאות - בית השכנים ממול נמחק כליל, נרצחים ופצועים, בין היתר נעדרים שמתבררים לבסוף כחטופים; חלקם בני שכבתה, החטופים גלי וזיוי ברמן ואמילי דמארי. מעל הכול, היא משתפת את התחושה ש"החיים שהיו לי התפוצצו". אבל ת' עוד לא ידעה שהיא עצמה, שחוותה על בשרה את הפחד האיום מחטיפה, תמצא את עצמה חודשים אחר כך בלב המערכת שאמונה עליהם.

גלי וזיו ברמן עם המזוזה מביתם בכפר עזה,צילום: מטה משפחות החטופים

אחרי שהמשפחה פונתה לכפר המכביה, היא חזרה לצבא. לא מתוך הרגשה שהחלימה, להפך. "ידעתי שאם אני לא אצא לעשות משהו, אני אפול". מהר מאוד מצאה את עצמה בתפקיד שבבסיסו עומד דבר אחד: היחידה שאמונה למצוא כמה שיותר מידע על החטופים. "מאוד פחדתי מזה. פחדתי לדעת דברים על גלי, זיוי ואמילי. פחדתי לשמוע דברים קשים שאנשים שאני אוהבת לא יודעים".

אבל מה שמצאה שם הפתיע אותה. "חשבתי שלא יודעים כלום. ואז ראיתי את המפקדה, אנשים שעובדים 24/7, עושים הכל כדי לשמור על החטופים בחיים. במהלך הלחימה היחידה הייתה אמונה לסייע לכוחות החי"ר שלא לפגוע בחטופים במהלך הלחימה, הם הצטרפו למפקדות המתפעלות ומשם יכלו ממש לעצור כוחות במהלך הלחימה - הכל כדי לא לפגוע באף אחד מהם ולדלות כמה שיותר מידע שניתן".

קצינת ב״ם במפקדת השבויים והנעדרים, סר״ן (מיל׳) ת׳,צילום: משה בן שמחון

ת' זכתה להיות שם גם ברגעים המרגשים ביותר. היא הייתה בחפ"ק כשראו את השמות מתקרבים לרשימות השחרור וזו הייתה אחת מסגירות מעגל הגדולות בחייה. "להיות בחפ"ק ביום שגלי וזיוי חזרו, זה היה כמו לנשום שוב אחרי שנתיים". היא מוסיפה "זה היה החלום היחיד שלי במשך שנתיים שהם יחזרו".

גלי וזיוי ברמן מתחבקים,צילום: דובר צה"ל

אבל שום דבר מזה לא מחזיר לה את הבית. ת' חיה היום ברביבים, ולומדת בספיר, אבל הדרך לשם עוברת יום־יום באותו כביש שמחבר בין נתיב העשרה לרעים - “הכביש של כל הזוועות”. "אני נשארת דרוכה. אני לא מרגישה בטוחה. אני לא יודעת איפה כן ארגיש בטוחה".

היא לא מסוגלת לחזור לבית שבו הסתתרה בארון. לא מסוגלת לעבור במסדרונות ולדמיין אותם כפי שהיו פעם. היא זוכרת כל שכן שנספה. כל בית שנשרף. כל חלום שהיה לה על לגדל שם ילדים ומאז והתנפץ. "זה הבית הכי יפה בעולם. גן עדן. אבל אני לא מסוגלת לחזור. חלום המשפחה שיש לי כבר לא שם. בא לי למצוא מקום אחד שבו ארגיש שקטה ובטוחה. כרגע אני לא יודעת איפה זה".

נתיב העשרה אחרי הטבח, אוקטובר 2023,צילום: GettyImages

ועדיין, בתוך ההרס והפוסט־טראומה, נשאר בה ניצוץ אחד: תחושת השליחות. "בתפקיד הרגשתי שאני עושה הכל כדי שהם יחזרו. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני נלחמת על משהו שלא יכולתי להילחם עליו ב-7 באוקטובר". אבל גם התפקיד ותחושת השליחות האדירה בו, לא הצליחו לשקם את האמון שלה בצבא. "יש לי חרדות, סיוטים, הכל. בעבודה הצלחתי לשים הכל בצד. ברגע שהשתחררתי זה התפרץ".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו