![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
רגש יהודי בסיסי הופך את הבטן כשצופים בסרטוני החטופים מהמנהרה ברפיח: כשרואים אותם ב"שגרת השבי" שלהם. כשמזהים, מבעד לבימוי האכזרי של מחבלי חמאס, את המחוות שלהם האחד כלפי השני, את הנדיבות והדאגה ששרו בין עדן, אלכס, הירש, אורי, כרמל ואלמוג בתוך החשיכה הגדולה.
לרגש המסוים הזה קוראים שותפות גורל. זהו רגש לאומי, לא פרטי. והוא מתפרץ ביתר שאת ברגעי אימה לאומיים. אין עניין פרטי בסרטונים הללו. בצפייה בהם, התחושה המקננת בתודעה היא שלא רק ששת החטופים כלואים במנהרה, אלא גם אנחנו. וכשרואים את אורי דנינו מביט בעיניים דומעות בנרות החנוכה - גם העיניים שלנו דומעות. וכשהם קמים מן המזרונים הבלויים ומתגודדים לחיבוק קבוצתי, גם אם כולו תחת הוראות השובים, יש לנו צורך בחיבוק קבוצתי משלנו.
לצד הכאב האינסופי על אובדן החיים, ההחמצה שיש לחוות בעקבות רצח השישה אינה רק בהחלטות המוטעות של הממשלה והצבא בימים ההם, אלא דווקא בהיעדר היכולת שלנו לראות את עצמנו בסיטואציה. חייב כל יהודי וישראלי לראות את עצמו, ולו לרגע, במנהרה ברפיח. כי בחדר הקטנטן במעמקי האדמה בעזה חיו במשך חודשים ארוכים כל הישראלים כולם - טבועים ומיוצגים בששת הצעירים הללו. ומה שהיה שם זו שותפות גורל יהודית - ערבות הדדית, חמלה, קבלה טבעית של האחר בשעתו הקשה.
הטבעיות האנושית הזו, שותפות הגורל הזו, יכולה וצריכה להיות מנת חלקנו גם מעל פני האדמה, במדינת ישראל הריבונית. אסור לתת למנהיגים ונבחרי ציבור ציניים, ולתקשורת צינית, לתווך לנו אחרת את הסיפור. זה הסיפור - והוא פשוט וחזק.
כמו צ״ג בנות, כמו שיירת הל״ה, כמו ע״ג הרוגי אסון המסוקים - גם ששת החטופים שנרצחו במנהרה ברפיח בסוף אוגוסט 2024 הם קולקטיב יהודי הרואי שחייב ללמד אותנו משהו על חיינו פה. מותם לא היה לשווא. הביטו בהם. זכרו אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו