"אבא עדיין חי?": כשפוסט-טראומה הורסת משפחה עם שלושה ילדים עם צרכים מיוחדים

"בכל פעם כשהייתי אוספת את הילדים ממוסדות הלימוד, הם היו שואלים אותי: 'אבא עדיין חי?'". מרל מזרחי, בת 37 מענתות, לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא ממשיכה. "לפני שהייתי מכניסה אותם הביתה, הייתי נכנסת בעצמי, עושה סריקה, מוודאת שהוא בחיים, נושמת ומכניסה אותם".

להיות אמא לשלושה ילדים עם צרכים מיוחדים מצריך כוחות על־אנושיים. להיות אמא לשלושה ילדים יתומים על הרצף - זו כבר משימה בלתי נתפסת. בפרט כשמי שהיה העוגן, העמוד שהחזיק את הבית, המפרנס, התומך ברגש ובנפש, נפל במלחמת חרבות ברזל בטרגדיה שהפכה לסמל המאבק בפציעות השקופות.

אלירן מזרחי ז"ל, לוחם בחיל הנדסה קרבית שעשה מאות ימי מילואים, שם קץ לחייו יומיים לפני שהיה צריך להיכנס בשלישית לרפיח.

כמו ב"פלפלים צהובים"

אני נפגשת עם מרל ביום צילומים מיוחד של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. הארגון שדפק על דלתה לאחר הטרגדיה הקשה ומאז עוטף אותה ככל הניתן. ועדיין, על מרל נפלו השמיים עוד שלוש פעמים לפני כן, והיא מתקשה להאמין שהיא גיבורת הסיפור הזה.

"אליאן, הבכורה בת ה־13, אובחנה בגיל שנתיים עם עיכוב התפתחותי - דיספרקסיה, הפרעה נוירולוגית־מוטורית המשפיעה על יכולת התנועה, התיאום והדיבור", מרל מתחילה לפרוש את סיפורה. "כשאריאל, בן 11 וחצי כיום, היה במעון ביישוב, כל הזמן אמרו לי שאני חייבת לראות את הסדרה 'פלפלים צהובים', שהילד שם בדיוק כמו אריאל. בגיל 3 הוא אובחן עם אוטיזם ואני הרגשתי ממוטטת. הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי ובתפקוד נמוך".

"הילדים לא באמת מבינים ולא מעכלים. הבן שלי יכול לומר 'הבנתי. אבא בשמיים, אבל מתי הוא חוזר?'. הבת הגדולה שלי הפכה את חייה למפעל הנצחה לאבא"

באותו יום שבו הלכה לקבל את האבחנה של אריאל, היא הגיעה עם דניאלה בת השנה שישבה בעגלה. "היא עדיין לא דיברה ולא הסתכלה לי בעיניים. אבל לא דאגתי. הרופא שאבחן את אריאל, אמר באותה הזדמנות שצריך לבדוק מה קורה עם דניאלה". דניאלה היום בת תשע וחצי, גם היא על הספקטרום ובתפקוד גבוה. נוסף על כך, יש לה חוסר בהורמון שינה, דבר שמונע ממנה לישון. "דניאלה הולכת לישון כל לילה בחצות וקמה באחת. אני איתה עד הבוקר, מעסיקה אותה ומשחקת איתה".

בהיריון הרביעי אמרו להם שהעובר יהיה עם תסמונת דאון, והם התלבטו אם לעשות הפלה. "בסוף החלטנו שאנחנו נשארים עם מה שאלוהים שלח. אבל ההיריון לא צלח". בהיריון החמישי נולדה מיאל, שהיא ברוך ה' בריאה לחלוטין. "מיאל בת השמונה וחצי עוזרת הרבה, היא כמו צוות פרא־רפואי", מרל מחייכת, "לפעמים אני שואלת אותה מה אריאל רוצה. היא מכירה את הסימנים".

בעל אופטימי ואהוב

מי שהפך את החיים עם ילדים עם צרכים מיוחדים לאפשריים, היה אלירן. "אלירן תמך בי בכל אספקט והיבט. הוא היה הפסיכולוג, הגננת, המפרנס והתומך. הוא דאג שיהיו לי ביביסיטריות כמה שצריך, הוא היה מכין את האוכל לילדים, דואג שאצא להשתחרר. אין אנשים כמוהו. הוא היה הכל. אלירן אהב את החיים. היה איש שמח, אופטימי, מנהיג, אהוב".

ב־7 באוקטובר, נקטעו חייהם הרגילים. "הוא קפץ מיוזמתו לשטח, ומאז עשה עשרות ימי מילואים ברצף. התחננתי אליו שלא ילך, שהוא לא חייב. לאלירן היה פטור ממילואים בגלל הילדים, אבל אלירן הוא לא האיש שישאיר את חבריו לצוות מאחור. בסוף סבב המילואים השני הוא נפצע ואושפז בבית החולים".

מאז אותה פציעה, שממנה השתקם רק בגוף אך לא בנפש, מרל לא הכירה את האיש שלה מלא החיים. "הזוגיות שלנו מתה בעזה. אלירן לא היה מסוגל להתקרב אלי, לישון לידי, להריח אותי. הוא כל הזמן אמר: 'מרל, אני מריח את הגופות, את הדם, אני רואה את חלקי הגופות'. הסבלנות המפורסמת שלו נעלמה. הוא לא יכול היה לסבול את הרעש שעושים הילדים".

בסרט על המשפחה שיצא אחרי מותו של אלירן, מספר אחד מהילדים שאביו כיוון אליו נשק, והוא צעק בתגובה בבהלה "אני לא ערבי, אני לא ערבי". "אלירן היה מסתובב עם רימונים בכיסים. הוא היה פצצה מתקתקת", מסבירה מרל.

איפה הוא קיבל את הנשק?

"את הנשק האישי שלו הוא קיבל בעקבות הרפורמה של בן גביר. היו הרבה הקלות שאפשרו לו לקבל את הנשק, למרות המסוכנות הרבה שנשקפה לו וממנו. אם לא היו מבטלים את הראיון הפרונטלי למשל, היו מסתכלים לו בעיניים ורואים שהוא במצוקה. הצבא הכיר בו כפוסט־טראומטי אבל עוד לא הגענו לשלב של קביעת אחוזי נכות".

"אלירן תמך בי בכל אספקט והיבט. הוא היה הפסיכולוג, הגננת, המפרנס והתומך. הוא דאג שיהיו לי בייביסיטריות, היה מכין את האוכל לילדים, דואג שאצא להשתחרר"

הפחד ממותו היה נוכח. "אלירן היה אלוף בלשחק אותה בחוץ, כדי שלא יבינו ויקלטו עד כמה חמור מצבו. כשניסיתי לדבר עם אנשים שמכירים אותו, הם אמרו לי שאני מגזימה, והמצב לא עד כדי כך גרוע, ושהוא חזק ותכף יחזור לעצמו".

להתעורר מהסיוט

אבל מרל, זו שלפתע מצאה עצמה בלי יום, בלי לילה, בלי החבר הטוב ביותר שלה, קורסת תחת טיפול בארבעה ילדים קטנים, שלושה מהם בעלי צרכים מיוחדים - היא ידעה כמה המצב באמת מסוכן.

"אלירן היה מקפיץ אותי בכל כמה ימים לנקודה אחרת. הוא היה שולח לי נ.צ עם נקודה כלשהי שם הוא מתבודד, וכתב לי שיש לי שעה להגיע למצוא אותו לפני שהוא פוגע בעצמו. קיוויתי שממש תכף נתעורר כולנו מהסיוט הרע שהיינו בו". כשהייתי מתחננת בפני אלירן שימצא סיבה וטעם לחיות, לפחות בשביל הילדים, הוא אמר לי את שמה של חברתי הטובה שתסייע לי. דיבר גם איתה ונתן לה הנחיות באופן הטיפול בילדים. 'רותי תעזור לך', הוא חזר ואמר שוב ושוב".

יומיים לפני שהיה צריך להיכנס לרפיח בפעם השלישית, הוא ירה לעצמו שתי יריות בראש.

מרל מספרת כי דווקא לילדים הגדולים יותר, קל יותר להסביר את המצב. "כי הם לא באמת מבינים ולא מעכלים. הבן שלי יכול לומר 'הבנתי. אבא בשמיים, אבל מתי הוא חוזר?'. הבת הגדולה שלי הפכה את חייה למפעל הנצחה לאבא, ואילו מיאל הקטנה שאלה אותי לפני אחת השבתות אם אנחנו יכולים כולנו למות, לעשות עם אבא שבת כדי שלא יישאר לבד, ואז לחזור".

לשחרר את הכעס

ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שמלווה יותר מ־18 אלף אלמנות, אלמנים ויתומים, מארגן מחנות קיץ לילדים. "אני מדברת איתך על ילדים שלא יוצאים מהחדר, נמנעים חברתית. ודניאלה שזקוקה למישהו שיהיה ער לצידה במשך שעות ארוכות. אבל עבורם, מאום לא קשה. הם גייסו בקלות מתנדבות צמודות ומקצועיות שישהו לצד הילדים. קרה הנס והפלא והילדים מאוהבים במחנות, לא מפסיקים לדבר עליהם".

את כועסת?

(בדמעות) "אני כועסת על אלירן שהשאיר אותי לבד. אני זוכרת איך כעסתי והטחתי שאני לעולם לא אסכים לחזור להיות איתו בזוגיות, אחרי שככה הלך לי והשאיר אותי לבד... אני יודעת שאין בזה היגיון. אבל כאב לי כל כך. אני כועסת גם על המשטרה שנתנה לו נשק, למרות שהיה פצצה מתקתקת, למרות שהוכר כפוסט־טראומטי. אני כועסת מאוד על עצמי. שהשארתי אותו לבד. אני כל הזמן חושבת שהיה אסור לי לעזוב אותו אף לא לשנייה, למרות שאני מבינה שאין בזה היגיון".

למרות הדברים הקשים, למרל חשוב לומר שהיא מאמינה מאוד בחיים וביופיים. "החיים יפים. טובים. יש בשביל מה לקום. ולחיות ולהמשיך. תאמינו לי שיש בשביל מה".