עמותת "בשביל המחר" חושפת לראשונה ממצאים ממחקר אורך חדש שבוצע בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", ובשיתוף חוקרים מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. המחקר בוחן את השפעתם של מסעות עיבוד לחימה בני שבוע על מצבם הנפשי של המשתתפים, ומראה כי להתערבויות אלו קיים ערך קליני משמעותי בהפחתת תסמיני מצוקה רגשית. בכנס שהתקיים בנושא קראו מומחים לטראומה צבאית להרחיב את תהליכי עיבוד הלחימה.
המחקר כלל כ-189 לוחמים ולוחמות ששירתו במספר סבבים במהלך המלחמה, ומצא כי רובם המוחלט נחשפו לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי. על פי הנתונים, 65% מהמשתתפים דיווחו על תסמיני מצוקה לאחר השירות, כאשר 20% חוו תסמיני פוסט-טראומה ברמה קלינית ו-45% נוספים דיווחו על תסמיני מצוקה משמעותיים גם ללא אבחנה רשמית. נתונים אלו משקפים עלייה דרמטית לעומת 2023, אז רק 35% מהלוחמים דיווחו על מצוקה דומה.
עם זאת, ממצאי המחקר מצביעים גם על בשורה משמעותית למערך המטפל בישראל. ההשתתפות במסעות עיבוד הלחימה הובילה לירידה משמעותית בתסמיני PTSD, לשיפור ברווחה הנפשית, לקידום מיומנויות של סליחה ולחיזוק תחושת השייכות בקרב הלוחמים והלוחמות. המעקב, שנערך לפני היציאה למסע, מיד אחריה וכחודש לאחר מכן, הראה כי הירידה בתסמינים נשמרת לאורך זמן.
רכז המחקר בעמותת "בשביל המחר" ומרצה בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ד"ר שי שורר, מספר: "מסע בשביל המחר קיבל תמיכה מחקרית שאמורה לעודד את מומחי הטיפול בנפגעי טראומה צבאית, שכן התערבויות קצרות מועד המוצעות לכלל ציבור לא צורך בפנייה לקבלת טיפול או אבחנה רשמית נמצאו יעילות מאוד להתמודדות עם הפציעות השקופות".
לדבריו, "חשוב לחזק גם את מגמת הטיפולים הקצרים והממוקדים כחלק מסל הטיפולים המלא, ולהמשיך להנגיש אותם לכמה שיותר לוחמים ולוחמות שלקחו חלק בלחימה בשנים האחרונות".
מנכ"ל עמותת "בשביל המחר", לביא זמיר, מוסיף כי למערכת הביטחון ולמערכת הבריאות יש אחריות להרחיב את הנגשת תהליכי עיבוד הלחימה כבר בשנת 2026, שהיא שנת המבחן של החברה הישראלית. "המחקר מראה שטיפול אינטנסיבי, קצר ומונגש מציל לוחמים ולוחמות, מונע הידרדרות ומסייע לבנייה מחדש של החוסן הלאומי. מדובר במסע משנה חיים ואני אומר זאת ממקור ראשון".
זמיר מוסיף כי על רקע העומס הכבד המוטל על מערכות בריאות הנפש, "יש לנו צורך לאומי להשקיע במענים טיפוליים קצרים, אינטנסיביים ומונגשים. התערבויות מסוג זה מאפשרות להגיע לקבוצה רחבה בהרבה של לוחמים ולוחמות ובכך למנוע התפתחות של פוסט-טראומה רחבת היקף. יש לנו חלון הזדמנויות צר להגיע לכמה שיותר מילואימניקים ודרכם להשפיע על ריפוי החברה הישראלית כולה. המדינה חייבת להוסיף משאבים מספקים לכך".
לאחר אירועי 7 באוקטובר, קמה תוכנית "דרור" של עמותת מכון סאמיט ואגף השיקום במשרד הביטחון. התוכנית מיועדת ללוחמים ולחיילי מילואים המתמודדים עם פוסט-טראומה צבאית בעוצמה שאינה מאפשרת להם לחזור לתפקוד תקין. אחד המשתתפים בתוכנית מספר: "סוף סוף מצאתי מקום שבו אני לא צריך להסביר את עצמי, מקום בו אפשר להרגיש שייכות וביטחון".
מנהל מערך השיקום של עמותת מכון סאמיט וקב"ן במיל' ביחידת שלדג וביחידה לתגובות קרב, נרי שריה, מתאר: "הפגיעה שאנחנו רואים מציגה תופעה רחבה". הוא מסביר: "אלה לוחמים שהחזיקו את המדינה ברגעים הקשים ביותר, אבל כשהם חוזרים המסגרות הרגילות לא מסוגלות להכיל את עוצמת הטראומה. לוחם שלא ישן שבועות, שלא יוצא מהחדר, שלא מצליח לחזור לעבודתו ולנהל חיי משפחה תקינים, זה לא משהו שאפשר לטפל בו רק דרך מפגש שבועי".
שריה מדגיש כי התוכנית בנויה לספק מענה מתמשך ונרחב: "אנחנו לא עובדים על הטראומה, אנחנו עובדים עם החיים שסביבה. שיקום מלא חייב לעבור דרך צירי החיים השונים - חיי חברה וקהילה, תעסוקה, פנאי וכן להיות חלק מקבוצת שייכות. לפעמים ההתקדמות היא בזה שהלוחם מוכן לשבת במפגש קבוצתי של עשר דקות ולפעמים זה שהוא יוצא לקניות לבד".
לדבריו, מה שמייחד את התוכנית הוא מודל שיקום כוללני וקהילתי המשלב טיפול אינטנסיבי לאורך זמן, תוך התמקדות בכל תחומי החיים ובניית תוכנית אישית. "אנחנו לא מבקשים מהם למהר, לא דורשים לחזור להיות מי שהיו. חלקם אולי לא יחזרו להיות כאלה וזה בסדר. אנחנו רוצים שהם ירגישו שוב שהם בני אדם שלמים, ומסוגלים לתפקד ואף לצמוח לצד הפוסט-טראומה איתה הם מתמודדים".
בתוכנית שני מסלולים המותאמים לצרכי המשתתפים ולקצב האישי:
1. בתים שיקומיים טיפוליים - דירות שותפים ייעודיות עם זמינות צוות מקצועי לאורך שעות היממה
2. ליווי למטופלים המתגוררים בביתם.
בשתי התוכניות ישנו חיבור לבית מרכזי אליו מגיעים חברי הקהילה לטיפולים פרטניים, קבוצות טיפוליות, תוכנית בוקר, ליווי פסיכיאטרי ותזונאי, ארוחות צהריים ומפגשים חברתיים. התוכנית פועלת בירושלים וכוללת ליווי רב מקצועי ונוכחות צוות לאורך שעות היממה.
מ', איש מילואים ותיק בן 48, ששירת בצוק איתן ובעופרת יצוקה, החל לפתח תסמיני פוסט-טראומה שלא טופלו. לאחר 7 באוקטובר שירת תשעה חודשים רצופים במילואים במסגרת תפקידו ברבנות הצבאית, שם נחשף ישירות לשרידי גופות, מראות זוועה וריחות קשים. חשיפה ממושכת זו יצרה טראומה מצטברת וקיצונית שהובילה להתמוטטות תפקודית.
"בשלב מסוים הפסקתי להבין מה היום ומה הלילה", מוסיף מ'. "הכול התערבב. כשהגעתי לכאן, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי 'אתה לא צריך להיות חזק עכשיו'. אני עדיין קם בלילות, לפעמים מריח ריחות שאין שם. אבל כאן שואלים 'מה אתה צריך?'. זו שאלה כל כך קטנה אבל עושה את כל השינוי. כל החיים הייתי זה שמחזיק אחרים. עכשיו אני לומד איך להישען. זה תהליך לא פשוט, אבל הוא מציל חיים".
ד', לוחם שריון בן 22, חווה מספר אירועים טראומתיים בשירותו ברצועת עזה, ובראשם פגיעת טיל נ"ט בטנק שלו. עם יציאתו לחופשת שחרור החלו להופיע תסמיני פוסט-טראומה קשים. "בשטח הייתי בטוח שאני שולט במצב. רק כשהגעתי הביתה הבנתי שאני מתפרק. כל רעש קטן החזיר אותי לשם. בהתחלה לא הצלחתי להישאר בחדר סגור יותר מכמה דקות. פחדתי מהשקט. פחדתי להיות עם עצמי. כאן לימדו אותי לא לברוח מהפחד".
הוא מתאר גם את תפקידו של כלב השירות שהוא מכשיר כחלק מהתהליך: "הכלב שאני מכשיר הוא חלק מהנשימה שלי. כשהחרדה עולה, הוא מגיב לפני שאני שם לב. הוא מזכיר לי שאני כאן, לא שם".
שריה מסכם: "ההתקדמות לא נמדדת רק לפי חזרה לעבודה או ללימודים. לפעמים זה פשוט לשבת לארוחת צהריים עם עוד אנשים. לפעמים זה לצאת מהבית. אלו צעדים קטנים שמרכיבים בסוף חיים שלמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו