"אמרתי לעצמי שאני עומד למות": הסיפור המדהים של נוריאל ויצמן

ב-10 באוקטובר 2023, בשעה 22:04 בדיוק, אורלי עמר שלחה לבנה הודעה: "מה קורה? הכל בסדר???". באותו רגע ממש, בחוף זיקים, חובש קרבי סימן על גופו של נוריאל ויצמן את השעה שבה הידק לו חוסם עורקים - 22:04. באמצע הלילה, כשאורלי ראתה בטלוויזיה "חייל נפצע אנושות בדרום", היא כבר ידעה.

"אומרים שאימהות מרגישות. אצלי זה ממש היה ככה", היא נזכרת. "כל היום לא מצאתי את עצמי. מנסה לקפל כביסה, עוזבת באמצע. קמה לבשל ולא מצליחה. משהו בי לא רגוע".

כשהשוטרים הגיעו לביתה במגדל העמק ודחפו אותה לניידת, אורלי הבינה. "לא נתנו אפילו סיכוי שאספיק להגיע בזמן להיפרד מנוריאל. אטמתי אוזניים והתיישבתי על המדרכה, עד ששוטרת הבטיחה שהוא עדיין חי - 'אבל את חייבת לנסוע עכשיו דחוף, כדי שתספיקי להיפרד ממנו'".

"קיבלתי כדור בעורק הראשי"

ב-7 באוקטובר, נוריאל הוקפץ עם חבריו מהחטיבה הטקטית של משמר הגבול לשדרות. הם לחמו נגד המחבלים שפשטו על תחנת המשטרה ורחובות העיר. "טיהרנו. היו טילים, פיצוצים, גופות, בלגן. דם".

שלושה ימים אחר כך, בתום הפעילות, הגיעה הודעה על חדירת מחבלים מכיוון הים. "ירדנו למארב ברצועת החוף של זיקים". נוריאל ושבעה מחבריו שכבו בקו הקדמי כשפניהם אל הים. "היה חושך מוחלט. שקט. פחד. אתה שומע רק את הנשימות שלך ואת הגלים. אתה לא מזהה את הפרצוף של מי שלידך מרוב שחשוך".

אחרי שעה של המתנה, נוריאל הרגיש שירו בו. "קיבלתי כדור בעורק הראשי שנורה על ידי חבר יחידה שזיהה אותנו בטעות כמחבלים. היה איבוד דם מאוד מהיר. העורק הראשי הוא כמו צינור. זה מרגיש כאילו הגוף שלך מתרוקן".

פצוע אנוש, משוכנע שנורה ממחבלים, נוריאל ניסה להשיב אש לכיוון הים. "הבנתי שאני עומד למות ואמרתי לעצמי: 'אירה לכיוון הים וכשאמות לפחות אקח איתי מחבלים'. כשהוצאתי את האקדח, קיבלתי כדור גם בריאות".

"זה מת. בואו נתרכז בפצוע שאפשר להציל"

במוחו של נוריאל החלו לרוץ מחשבות. "מה יקרה עכשיו? אולי יחטפו אותי? יפוצצו אותי? יש הרבה מאוד פחד ומחשבות על המשפחה. הייתי בהכרה מעורפלת. אפילו לא ניסיתי להילחם לנשום. רציתי לשחרר. דמיינתי את בני המשפחה שלי בוכים לי על הקבר, ואמרתי 'לפחות אנסה להילחם'".

כשהגיע צוות האמבולנס, חשבו בהתחלה לא לפנות אותו. "אמרו 'זה מת. בואו נתרכז בפצוע השני שאפשר עוד להציל'". באמבולנס הוא איבד הכרה והועבר מורדם ומונשם לחדר הניתוחים.

"בבית החולים חיכו לי ולאבא של נוריאל כל כך הרבה אנשים", מספרת אורלי. "אני זוכרת את התגים על הצוואר; עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים, כאילו באים להודיע שנוריאל נהרג. נתנו לי שקית קטנה עם מדבקה, בתוכה הדיסקית של נוריאל קרועה ושקית עם הנעליים, המדים שגזרו לו בשטח עם הדם. הגישו לי חוויה של אובדן. זה השלב שבו התעלפתי".

כשהתאוששה, אורלי הבחינה בחייל במדים ש"כל הזמן בוכה". הוא היה החובש ששם את חוסם העורקים. "תפסתי את הראש בהלם, הוצאתי את הטלפון והראיתי לו את ההודעה שכתבתי לנוריאל ממש באותו רגע. זה היה מטורף. עד היום אני בקשר עם החובש. הוא המלאך שלנו".

כשהמנתח יצא אל ההורים בחדר ההמתנה, הוא אמר: "אני לא יכול להבטיח לכם דבר. פציעות כאלה לא שורדים".

רכבת הרים בטיפול נמרץ

אחרי שבוע של ניתוחים, שבו נוריאל התנדנד בין מוות לחיים - הוא התעורר. "בהתחלה לא ידעתי אם אוכל להביא ילדים לעולם. שאלתי את הרופאים, אני אוכל ללכת? לרוץ? יהיו לי ילדים? הרופאים הסתכלו עלי ואמרו: 'תגיד תודה שאתה חי'. כשהבנתי שאוכל להביא ילדים לעולם ותהיה לי המשכיות - אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מזה".

חודש שלם נוריאל נאבק על חייו בטיפול נמרץ. "זו רכבת הרים", אומרת אורלי. "יום אחד המצב משתפר, אבל כמה שעות אחר כך אני רואה שקיות דם בלי סוף. מטפלים במשהו אחד, ומשהו אחר קורס. אני זוכרת רק שהבטחתי לנוריאל שלא אצא מבית החולים עד שהוא יחזור איתי הביתה".

"זאת היתה תקופה מטורפת. קרו לנו כל כך הרבה ניסים", היא נזכרת. "היו אמורים לכרות לנוריאל את הרגל, והצילו אותה. כשעברנו ל'שיבא' גילו במזל שיש לו מפרצת בעורק. אמרו לנו שהוא הגיע כמו פצצה מתקתקת".

הפציעה השקופה

כיום נוריאל עומד על שתי רגליים, מעביר הרצאות על סיפורו יוצא הדופן ומחזק בדרך הזאת כל מי שיושב מולו. כלפי חוץ אי אפשר לנחש איזו פציעה שרד וכמה ארוך מסע השיקום שלו. שנתיים אחרי אותו יום, זו התמודדות יומיומית עם הפציעה השקופה.

"עם הפציעה הפיזית אנחנו מסתדרים טוב יותר מאשר עם הפציעה הנפשית", אומרת אורלי. "אני יודעת שנוריאל צריך לקחת את התרופה הזאת בבוקר, ולהיות בביקורת בתאריך זה או אחר. אבל עם הנפשית את לא יודעת מתי זה תופס אותו. לראות את הילד שלך בוכה, סובל ומבקש: 'אמא, תעזרי לי, תוציאי לי את התמונות האלה מהראש' - זה חוסר אונים שהוא הרבה יותר קשה".

נוריאל מסכים. "בגוף חייבים לטפל - יש רופאים וזה התפקיד שלהם. בנפש זה אתה עם עצמך. הרופאים טיפלו בגוף שלי. חבשו אותי, תפרו, עשו מה שצריך. אבל את הדם בנפש אפילו לא התחלתי לנקות. כשאני מדבר ומספר על הפציעה והשיקום - זה חלק מהריפוי שלי".

מהרגע שבו התעורר בבית החולים, לצד הכאבים הפיזיים, נוריאל התמודד עם הפציעה השקופה: "היתה לי תקופה מאוד קשה של דיכאון. לא הייתי קם מהמיטה, לא אוכל כלום. תחשבי, בגיל 21, אני לוחם, מאמן כושר, מרים משקולות, עושה הכל - ופתאום אני עם טיטול במיטה, מחובר למכשירים וההורים שלי מאכילים אותי. לא קיבלתי את המצב".

רואים את הטוב

אורלי ונוריאל מתעקשים לראות את הטוב שאליו הגיעו. אורלי נאלצה לעזוב את עבודתה, אבל כשנוריאל הגיע לשיקום יום והתחיל להרגיש יותר טוב - היא הבינה שהיא חייבת למצוא עבודה עם משמעות.

"אחרי שהייתי סביב חיילים פצועים, הרגשתי שהכל טפל. חיפשתי משהו שימלא אותי, ובמקרה שמעתי שמחפשים מנהלת מחלקת חברים בבית הלוחם בחיפה. הבנתי שזו עבודה עם פצועים, והרגשתי שזאת השליחות שלי. אני נוסעת כל יום ממגדל העמק לחיפה, וחוזרת עם תחושת סיפוק אדירה".

"אני מאמינה שגם הדברים הקשים בחיים קורים עם סיבה - ועבורי זאת סגירת מעגל. פתאום אני הולכת לבקר חיילים שנפצעו ופוגשת את ההורים שלהם כשאני מגיעה מהצד המחזק, התומך. כיום אני מסתכלת קדימה ממקום חזק. עם כל הקושי, הגעתי לייעוד שלי".

וגם נוריאל מודה על הטוב בחייו. "היום אני דווקא מאוד שמח שזה קרה לי. זה נתן לי ראייה שונה על העולם וכלים להתמודד עם החיים. השנתיים האלה עשו טוב. ועכשיו, כשאני מספיק בשל ומרצה לאנשים, אני מגלה כמה כוח זה נותן. כשפצועים רואים מישהו כמוני, שכבר היה כמעט מת, והיום עומד מולם - זה נותן להם הרבה כוח ומחזיר את הרצון לחיות".