כן, אפשר גם וגם: לימוד תורה וגיוס

אני כותב את השורות האלה לא רק מתוך דיון ציבורי מתמשך, אלא מתוך סיפור חיי. גדלתי בחברה החרדית, שבמרכזה עומד ערך אחד ברור: לימוד התורה הוא חומת המגן של עם ישראל. לימוד התורה מלווה את העם שלנו בכל דור. דווקא משום כך, לומדי התורה נתפסים - בצדק - כאלו שמחזיקים ביסוד הרוחני של עם ישראל, מעניקים לו זכויות ומגינים עליו באופן שאי אפשר למדוד במספרים.

כשהייתי ילד סיפרו לי שעם ישראל נשען על שתי רגליים: תורתם של לומדי התורה, וההגנה המעשית של אלו שנושאים נשק. ושתי הרגליים האלה חשובות, כל אחת בדרכה. מתמידי התורה מגינים בזכות לימודם, החיילים מגינים בגופם ובנפשם. זוהי חלוקה שהיתה מובנת מאליה במשך דורות. לא סתירה, אלא שותפות גורל.

זירת התגוששות

אלא שבשנים האחרונות משהו השתנה. החברה הישראלית נעשתה מקוטבת יותר, חדה יותר, צעקנית יותר. המחלוקת סביב חוק הגיוס, שצריכה היתה להתנהל ברגישות ובהבנה של שתי מערכות הערכים, הפכה לזירת התגוששות אידיאולוגית שבה כל צד בטוח שהוא הצודק היחיד. במקום להקשיב - צועקים. במקום להבין - מסמנים אויבים מבית. במקום למצוא פתרונות - ננעלים על עמדות.

מתחת לכל זה ישנה אמת פשוטה שאי אפשר להתעלם ממנה: לא כל בחור חרדי מסוגל לשבת וללמוד תורה לאורך שנים. זהו מסלול שלא כולם מסוגלים להתמיד בו באמת.

יש בישראל לא מעט בחורים חרדים שאינם מתמידים בלימוד, שאינם מוצאים את מקומם בין דפי הגמרא. חלקם עובדים, חלקם מבלים, חלקם פשוט מסתובבים בין לבין, במרחב האפור, בלי תרומה רוחנית משמעותית ובלי תרומה ביטחונית. לא מבחירה אידיאולוגית, אלא מתוך מציאות חיים שלא מותאמת להם.

כאן בדיוק טמון העיוות שהחברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך לטאטא: מי שלא לומד - צריך להתגייס. לא מתוך עונש, לא מתוך כפייה, אלא מתוך כנות. מתוך אחריות. מתוך הכרה בכך שאם אינך חלק מהרגל הרוחנית, אתה חייב להצטרף לרגל המעשית.

למזלנו, היום כבר קיימים מסלולים חרדיים בצה"ל שמאפשרים שירות בשמירה מלאה על אורח החיים: שמירת שבת, כשרות מהודרת, מסגרת תורנית חלקית ואף מלאה, סביבה שמבינה את התרבות ואת הגבולות. מסלולים שמאפשרים לבחור בדרך השנייה מבלי לנתק את הזהות החרדית. זוהי הזדמנות עבור אותם בחורים להיות חלק משמעותי בהגנה על עם ישראל, לא רק בזכויות אלא במעשים.

להפסיק להילחם בינינו

אבל כדי שזה יקרה, חייבים להפסיק את המלחמה בין העולמות. כי האמת היא שאין כאן מלחמה: יש כאן שני כוחות שבונים את אותו עם. בכל דור היינו צריכים את אלו ואת אלו, תורה והגנה, רוח וחרב, שילוב של האידיאל עם המעשה.

כשהחברה הישראלית בוחרת להתבצר בעמדות - אנחנו מפסידים. כשפוליטיקאים מדברים בסיסמאות - כולנו משלמים את המחיר. כשמשתמשים בכוח כדי לכפות על מגזר שלם להשתנות, התוצאה תמיד תהיה התנגדות, זעם והקצנה.

אבל כשהשיח מתנהל בכבוד, מתוך הבנה אמיתית של החשיבות שבשני העולמות, אפשר למצוא פתרונות. כשמקשיבים, מתגלה שהפערים הרבה פחות גדולים ממה שנדמה. כשמבינים שלכולם יש אחריות משותפת, אפשר לבנות מודל שיאפשר לשמור על לומדי התורה באמת, ולגייס את מי שאינו לומד באמת. הכוח שלנו כעם לא נמצא במי צודק יותר, אלא ביכולת שלנו להיות ביחד.

* הכותב הוא רס״ן (מיל'), סמג"ד בחטיבת נצח יהודה