לא ניתן להם לברוח מאחריות. נדרוש ועדה ממלכתית - ונצליח

ב־7 באוקטובר עולמנו קרס בפעם הראשונה. עם פרסום תמונתם של שירי, אריאל וכפיר ברגע החטיפה ועם ההבנה שגם ירדן נחטף בנפרד מהם, האדמה נפערה תחתינו ונשאבנו לתהום של חוסר ודאות ודאגה.

מחר יחול היום שבו העולם קרס עלינו בפעם השנייה, לפני שנתיים. במשך חמישה ימים חיכינו לראות את שמותיהם של שירי, אריאל וכפיר ברשימת הנשים והילדים המשוחררים. ציפינו, חלמנו, דמיינו את רגע המפגש והחיבוק שיום אחר יום לא הגיעו. מחר, לפני שנתיים, חמאס פרסם שהם אינם בין החיים.

במשך שנה וחודשיים נוספים נשארנו ללא תשובות וללא ידיעה ודאית מה עלה בגורלם. שאלות רבות שלי לעולם לא יקבלו מענה: האם שירי ראתה אותנו נאבקים עבורם? האם האמינה שישובו לחיבוק של ירדן? כמה פעמים שאלה את עצמה מתי יצילו אותם?

על שאלות רבות אחרות יש מי שמחויב ונדרש לתת מענה, אך חברי הוועדה שמינתה הממשלה הם לא אלו שיש להם מנדט לקבוע מי יחקור, מי ייחקר ועם אילו סמכויות. הם ממציאים סוגי ועדות והרכבים שכל מטרתם משיכת זמן שאת מחירה כולנו משלמים: שיבוש עדויות, העלמת ראיות ואי־יכולת לחקר האמת, להבנת הכשלים, להפרכת שקרים ולהבטחה ש מחדל 7 באוקטובר לא יישנה.

אלו אותם אנשים שכבר שנתיים מזלזלים בסבלנו, ממעיטים בכאבנו, מוחקים את זיכרון המחדל. שפעם אחר פעם תיעדפו אינטרסים אישיים על פני הצלת חיים. הם אלו שהסירו את סיכת החטופים כשהיו עוד 28 חללים להשיב, שינו את שם המלחמה ומינו את עצמם בראש הוועדה שתקבע את אופן ההנצחה.

אלו אותם אנשים שישבו בקבינט ברגעים הקריטיים ביותר, כשעוד ניתן היה להציל ולהשיב בחיים את שירי, אריאל וכפיר - אמא, פעוט ותינוק שנחטפו מביתם תחת המשמרת שלהם - ושהיו יכולים להציל עוד 43 חטופים חיים שמתו בשבי.

במציאות חלופית

בכל מציאות חלופית עם ממשלה אחרת באותו יום, אותם שרים שמתנגדים כעת לוועדת חקירה ממלכתית ומציגים את דרישתנו למלא אחר החוק כרדיפה אישית נגד ראש הממשלה, היו נעמדים בערב 7 באוקטובר ודורשים בעצמם את התפטרותו.

ממשלה כזו היתה אמורה לבקש סליחה, לקבל אחריות, לחקור את המחדלים ולפנות את מקומה. במקום זאת הם הופכים את מאבקנו אחר האמת, את קבלת האחריות ואת הבטחת המשך קיומנו כאן בבטחון למשחק פוליטי. זהו לא מעשה של הנהגה, זה צעד ברור של מי שמפחד מהאמת - ואנחנו לא ניתן לזה לקרות. האחראים כולם צריכים ללכת.

עם השבתם של שירי, אריאל וכפיר לקבורה, נשאלתי רבות על תחושות של סגירת מעגל ונחמה. אין נחמה בהבאה לקבורה של מי שהיו יכולים לחזור חיים. אין סגירת מעגל כשכל כך הרבה שאלות נשארו ללא מענה. יש כעס, יש אשמה שאולי היינו צריכים לנהוג אחרת, ויש ודאות כואבת וסופית שתלווה אותנו עד יומנו האחרון.

המאבק הציבורי על ערך החיים וקדושת המת, על המוסר והערבות ההדדית, הוא שהשיב 252 חטופים וחטופות, והוא לא ייפסק עד שגם רן וסותטיסאק ישובו לקבורה. המאבק הציבורי הוא גם זה שימשיך וידרוש את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. ואנחנו נצליח.

הכותבת היא אחותו של ירדן ביבס שנחטף ב־7 באוקטובר לעזה ושוחרר בפברואר השנה. רעייתו שירי ושני ילדיהם אריאל וכפיר שנחטפו באותו יום נרצחו כעבור כשלושה שבועות בידי המחבלים

שאלות רבות שלי על שירי, אריאל וכפיר לא יקבלו מענה לעולם, ועל שאלות רבות אחרות יש מי שמחויב לתת מענה - אך חברי הוועדה שמינתה הממשלה הם לא אלו שיש להם המנדט לכך

עופרי ביבס לוי | על מאבקנו אחר האמת ועל הבטחת קיומה של ישראל