ברחתי מבעלי האלים עם תינוקת ומטרנה, למחרת גיליתי שהוא רוקן את החשבון

עמדתי באמצע המדרחוב בירושלים עם תינוקת בת שמונה חודשים בזרועותיי. הבטן שלי התכווצה מחרדה ולא הצלחתי לעצור דמעות של חוסר אונים.

מעולם לא חשבתי שמצב כזה עלול לקרות לי, שאמצא את עצמי כקורבן לאלימות במשפחה, לבד במדינה חדשה; לא מדברת את השפה, בלי משפחה וחברים, בלי גרוש בכיס, בלי שום מושג מה אני עושה עכשיו. הייתי אישה צעירה ומשכילה, כוכבת טלוויזיה בעיר שבה גדלתי ונשואה לאחד הרווקים המבוקשים בעיר, איש עסקים מצליח.

עלינו ארצה, ואני מיד התאהבתי בארץ החמה הזאת. בעלי לא הצליח להתמודד עם העלייה. הכול נראה לו זר. הוא התגעגע לרוסיה. אני והילדה שנולדה לנו לא הצלחנו לחלץ אותו מהדיכאון שלתוכו שקע. יום אחד הדיכאון שלו התפוצץ בפרץ של אלימות כלפיי.

יותר מהכאב הפיזי הפחידה אותי העובדה שההתקפה באה כשאני מחזיקה בידיי את בתנו. זה לא עצר אותו. הבנתי שאם אישאר זה לא יהיה אירוע חד פעמי. המבט בעיניו היה מלא אגרסיה ותסכול. הרגשתי מיד שאני חייבת לברוח. לקחתי את התינוקת, קופסת מטרנה ויצאתי מהבית. שכרתי חדר ללילה במלון הראשון שמצאתי. למחרת בבוקר הלכתי לקנות מטרנה לילדה. כרטיס האשראי שלי לא עבר. התקשרתי לבנק. "בעלך משך את כל הכסף מהחשבון", נאמר לי. עכשיו לא היה לי כלום. גם לא נישואים.

שני שוטרים נגשו אליי ושאלו מה קרה. התביישתי לספר שברחתי מהבית. במדינה שממנה באתי אלימות במשפחה לא נחשבה פשע. לא האמנתי שמישהו ירצה לעזור לי, לאישה זרה. גמגמתי משהו. "להחזיר אותך הביתה?" "לא, אין לי בית". לא הצלחתי לעצור את הדמעות. הייתי עייפה עד מוות ומבולבלת. השוטרים הביאו אותי למקלט. זה היה מקום מלא בנשים ובילדים. זה הרגיש לי חם ובטוח. היו שם עוד נשים, מוכות כמוני. "לכי לנוח", אמרה המנהלת.

זאת הייתה אמורה להיות נקודת השפל בחיים שלי. בדיעבד המקלט היה חוויה שנתנה לי הרבה כוח. למדתי עברית, למדתי על ישראל, הכרתי נשים מכל מגזר בחברה: יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, ותיקות ועולות חדשות, משכילות יותר ופחות. ראיתי במו עיניי שאלימות במשפחה לא מוגבלת למגזר אחד. כולנו חלקנו אותו גורל. ועזרנו זו לזו לבנות את החיים מחדש. התחושה שאני שייכת לקהילה אמפתית ותומכת נולדה שם, במקום הכי לא צפוי. הסולידריות שהרגשתי במקלט בנתה אותי יותר מכל השיחות עם עובדות סוציאליות ולמדתי להרגיש שוב בעלת ערך. הבטחתי לחברות שלי שאעשה הכול כדי לתת לי ולבתי חיים טובים. ועשיתי. כשיצאתי מהמקלט בהתחלה ניקיתי בתים, חילקתי עיתונים עם הילדה על הגב, עבדתי כמוכרת.

עם השנים פיתחתי קריירה ביהלומנות ואחר כך באמנות. השילוב בין שתי ההתמחויות הביא אותי לשמש כישראלית הראשונה המועסקת על ידי מוזיאון הוותיקן. עם הזמן יכולתי להחזיר לחברה ולמדינה שתמכו בי בימים הקשים. הקמתי קרן פילנתרופית שסייעה למקלטים (גם למקלט שלי), לחינוך ולהעצמת נשים. עם נורית לוי ומיזם "איתך לאורך כל הדרך" הקמנו קבוצות מנטוריות עבור נשים במקלט לפרוש כנפיים.

החיים לימדו אותי שתי תובנות: גם בשעות קשות, את לא לבד. יש בחברה שלנו הרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור. והתובנה אולי הכי חשובה: אחרי כל חושך תמיד בא אור! את זה אני יודעת על בטוח.

--

אולסיה קנטור היא סופרת, פילנתרופית ויזמית חברתית