בין הרים, שקט וכמיהה לגדול: הקרווילות החדשות בכניסה לקיבוץ יראון בוהקות בלובן. שמונה יחידות דיור - כל אחת עם ממ"ד, שלושה חדרי שינה, סלון, מטבח שכבר הורכב ומזגן שמוכן ליום שבו הדיירים החדשים יפתחו לראשונה את הדלת. בעוד חודשיים ייכנסו לשם המשפחות, ובשבועות הקרובים יישתלו מסביבן רצועות דשא שיחזירו למקום את הירוק המוכר של הקיבוץ.
מי שיגור כאן ירים את המבט צפונה ויראה את הטיילת ההרוסה של מארון א-ראס, שם ניצבה פעם כיפת הזהב שנבנתה בכספים איראניים ונהרסה בתקיפות צה"ל. היום אין שם תושבים – רק הרס. אבל ביראון מדברים דווקא על ניצחון: חזרתם של בני המקום.
מרבית המשפחות שעומדות לעבור לקרווילות אינן זרות לנוף. הן גדלו כאן, עזבו אל העיר ואל המרכז, ועכשיו חוזרות הביתה. התהליך התחיל עוד לפני המלחמה, כשהקיבוץ, אחד האחרונים שנותרו שיתופיים, החליט להפריט את אורח החיים כדי להצעיר את השורות. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת חרבות ברזל, והקיבוץ פונה כולו.
החשש היה כבד: לא רק שאולי לא יגיעו תושבים חדשים – גם מתוך 300 התושבים הקיימים, חלקם עלולים שלא לחזור.
יובל אבולעפיה, יו"ר הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ, מתאר את המורכבות.
"60 אחוז מחברי הקיבוץ פנסיונרים, אנחנו קיבוץ מזדקן", הוא אומר.
"שני שליש מהקיבוץ הם חברים ושליש תושבים. סך הכל 300 איש. אחרי המלחמה הצלחנו להחזיר כמעט את כולם. מעט מאוד עזבו. אבל המטרה שלנו היא לגדול. חד משמעית היה לנו חשש שהמלחמה תהרוס את האכלוס. אי אפשר להתעלם ממרכיב הביטחון. אנחנו עכשיו מול הטיילת האיראנית של מארון א-ראס. כיפה המוזהב היתה כאן. אבל גם לי החשש הזה היה קיים. ידענו שברגע שנגמרת המלחמה אנחנו חוזרים".
מי חוזר – ומה הם מוצאים בשטח?
בקיבוץ פנו לבני המקום שעזבו ואף הציעו לתושבים ותיקים לשנות סטטוס לחברות. חמישים משפחות של "בנים עוזבים" הודיעו שהן מעוניינות לחזור. הקליטה תתבצע בשלבים: לשמונה הקרווילות תתווסף אחת נוספת, ועוד 11 דירות בקיבוץ משופצות לטובת המשפחות החדשות. הדיירים יתחילו בינתיים לגור בשטח, ובמקביל יבנו את בתיהם החדשים. התב"ע הקיימת מאפשרת בנייה של 160 יחידות דיור.
אביב מן, מנהל הקהילה בקיבוץ, מסביר: "הקרוויליות נתרמו לקיבוץ על ידי תורם, והשקענו עוד שלושה מיליון שקלים בתשתיות. הקמנו שכונה וזאת מחסנית הקליטה שלנו. החטיבה להתיישבות משקיעה בשיפוץ דירות שיתאימו למשפחות. כשהם יסיימו לבנות את הבתים, הם יפנו קרוויליות ובתים למשפחות החדשות. יכולנו לקלוט את כולם כשיסיימו לבנות, אבל אנחנו רוצים ליהנות מהם כבר עכשיו. גם אלו שגרים בקיבוץ יפנו דירות לקליטה נוספת".
צליל זקס, בן 32, הוא אחד החוזרים. גדל ביראון, עזב לחיפה, התחתן, הפך לאב – ועכשיו חוזר. "אני עוד לא יודע מה מייעדים לנו, דירה או קרווילה", הוא מספר.
"גרתי בעבר עם אשתי בקיבוץ, היא התלהבה מהקהילתיות ומהחינוך. במלחמה היא נבהלה, אבל כשנגמרה – זה חזר מהר. זה הבית שלי. אני רגיל לעבוד במטעים ולשמוע את הלבנונים מדברים בבתים שלהם. מבחינתי זה לא גבול, זה הבית. השיקול העיקרי היה עבודה. אני מהנדס מכונות, ויש פחות אופציות באזור, אבל אני אספוג למען המשפחה".
לזקס שני אחים שלא חוזרים בינתיים, וגם בשכבת הגיל שלו שניים בלבד מתוך ארבעה מתכננים לחזור. אבל עבורו, עצם המגמה יוצרת תחושת ביטחון.
קיבוץ במלחמה
במהלך המלחמה פונה הקיבוץ. רוב החברים עברו למלונות באזור הכנרת, אחרים מצאו לעצמם בתים זמניים. ביראון הקטן נותרו רק חברי כיתת הכוננות, שחלקם גויסו מחוץ לקיבוץ בשל מחסור בכוח אדם. אזור חדרי האירוח נפגע מירי חיזבאללה, ובקיבוץ שוכנו גם חיילים ששמרו עליו.
עבודת הנוי המרובה של השנים האחרונות סייעה – העצים הגבוהים הסוו את השבילים מעיני האויב. המטעים, הצמודים לגדר, היו תחת סכנת חיים בכל רגע. גם שער הקיבוץ הועתק למיקום חדש ועורפי כדי להסוות את תנועת הרכבים.
עם כניסת הפסקת האש החלו החברים לשוב בהדרגה. בקיץ כבר חזרו רובם, מלבד משפחות בודדות שבחרו שלא לשוב. לקיבוץ הצטרפו גם ותיקים שעברו לדיור מוגן, ועבורם נבנים כעת ממ"דים מוזמנים. תחושת הביטחון עולה אט אט.
נטעלי ודור בן דור, שחזרו לקיבוץ לפני חמש שנים, פונו במלחמה והרחיקו עד תאילנד לכמה חודשים. באפריל שבו והפכו למשפחה השנייה שחזרה, ועכשיו הם בדרך להפוך לחברים מן המניין. "זה הבית שלנו", אומרת נטעלי. "יש פה קהילה מטריפה. הציונות דופקת לנו בעורף. רצינו לחזור בשביל הילדים. גרנו במרכז – מי רוצה לגדל ילדים על דשא סינתטי?"
יחזור להשמיע קולות של ילדים?
בית הספר היסודי פסגות התכווץ ל-120 תלמידים בלבד, לעומת 160 טרם המלחמה. חלק מהמושבים בסביבה עדיין חוששים לשלוח את ילדיהם למערכת המקומית ומעדיפים את עמק החולה. בעתיד, פסגות צפוי להתאחד עם בית הספר בקיבוץ סאסא. גם גני הילדים הצטמצמו מחמישה לשלושה – בעיקר משום שילדי החוץ אינם חוזרים.
כאן נכנסת לפעולה חזרת הבנים. המשפחות החדשות אמורות למלא מחדש את השורות, ולהחזיר את קולות הילדים לשבילים.
אביגיל ויוסי כספי כבר שבו לקיבוץ. במהלך המלחמה גרו בשער הגולן ואף שקלו להתקבל שם לחברות, אך לבסוף החליטו לשוב הביתה.
"היו המון לבטים, לא רק ביטחוניים", מספר יוסי. "בעמק הירדן התשתית הרבה יותר טובה. לסופרמרקט אנחנו נוסעים לקריית שמונה, חצי שעה. אפילו תחנת דלק אין. אבל זה הבית. קשה להסביר את זה. כאן נבנה את הבית".
מה עדיין חסר?
"הבנו שההפרטה עוזרת להחזיר את התושבים", אומר אבולעפיה. "גם בקורונה היה גל חזרה. החינוך, הגינון והדשא הם מה שמושך אנשים".
מן מוסיף: "מרגע שהחלטנו, תוך שלושה שבועות הטרקטורים היו בשטח. שלב ראשון מביא אותנו לחצי יישוב. בשלב השני זו הכפלה. האתגר הוא לקלוט אותם פנימה, שיהיו חלק מהקיבוץ ולא ייצרו מלחמות פנימיות".
אבל לצד האופטימיות יש מגבלות ברורות: תעסוקה ונגישות. "אנשים בונים בית קרקע במחירים זולים, אבל הקרקע בחינם – וזה בית בקיבוץ", אומר מן. "החשש הכי גדול זה התעסוקה. אנחנו מבהירים שהקיבוץ לא מספק עבודה. כאן המדינה צריכה להתחיל לחבק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו