טרומפלדור בטיקטוק: המהפך הדיגיטלי של תל חי

"חפץ המעבר של הילדים שלי היה בובה של טרומפלדור", נשבע יאיר בלחובסקי (42) מרמת השרון. הוא נשוי לנועה ואב לרונה, בניה והבת הקטנה אריאה, שנקראת כך על שם האריה השואג.

הצהרה מוזרה כל כך מחייבת הסבר, שיבהיר גם את הקשר בין יאיר לגיבור הגידם טרומפלדור, ולשאלה מה אנחנו עושים בחצר תל חי היפה בסתם יום של חול.

ובכן - סבו של יאיר, זלמן בלחובסקי, עלה ארצה בעלייה השנייה ולמד בגימנסיה הרצליה. יום אחד שמע מה שנכדו מכנה "שיחת רבאק" - כלומר שיחת מוטיבציה מפי אברהם הרצפלד. דבריו השפיעו עליו עמוקות, והוא עזב הכל ועלה צפונה, לתל חי.

בחורף 1920 זלמן היה צעיר הלוחמים, בן 17 בלבד, וכונה "הגימנזיסט". הוא לקח שורת תפקידים פעילים בהגנה על תל חי והוכיח את עצמו, למרות גילו הצעיר. בי"א באדר מאות בדואים בראשות כמאל חוסיין אפנדי צרו על חצר תל חי. הם האשימו את היהודים שהם מסתירים אצלם חיילים צרפתים, שבינם לבין הערבים היתה מתיחות. טרומפלדור הגיע מכפר גלעדי הסמוך והכניס את אפנדי לחצר, כדי שיבדוק בעצמו.

מול הפורעים הבדואים

המתח בחווה הגיע לשיא. כמאל עלה לחדר העלייה שבו היו החלוצות הלוחמות שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר עם לוחמים נוספים. ואז קרה משהו שהפך את האירוע הזה מאנקדוטה שולית לסיפור היסטורי טרגי: דבורה הפנתה לעבר אפנדי אקדח. במהלך המאבק נורתה ירייה, לא ידוע מאיזה נשק, והקרב החל.

בלחובסקי הצעיר ממשיך ומספר שהבדואים תפסו את חדר העלייה האסטרטגי וחבריהם כיתרו את המצודה. ליהודים לא היה סיכוי. חקלאי אחד התבצר באורווה ושמר כדור אחרון כדי להתאבד. טרומפלדור שלח את זלמן לחלון פינתי להקשיב לתכנונים של הבדואים, כי היה דובר ערבית.

"טרומפלדור פתח זיג לכיוון המדרגות, נפצע בבטנו, וחבריו משכו אותו לחדר הפצועים. סבא שלי, שעבר הכשרה במתן עזרה ראשונה, הכניס לו את המעיים פנימה וחבש אותו", הוא מספר, ונדמה שהוא חי שוב את היום המשמעותי כל כך בזהות המשפחתית שלו.

שמונה לוחמים, ובהם שתי נשים, נפלו בתל חי, ועל שמם נקראה לימים קריית שמונה. יוסף טרומפלדור נשם את נשימתו האחרונה בדרך לכפר גלעדי ושם אמר את המשפט האלמותי, אבל תל חי נפלה וננטשה.

למה? יאיר מסביר: "תל חי היתה התנחלות במובלעת, והיתה מחלוקת עמוקה אם יש ליישוב כוחות להחזיק בה. בדיון היסטורי בין בן־גוריון לז'בוטינסקי דווקא ז'בוטינסקי תמך בעזיבת המקום עוד לפני הקרב. אחרי אירוע מכונן כזה, וללא תחמושת, החלוצים הבינו שהם צריכים לעזוב את תל חי. הם שרפו את החצר. בדרכו החוצה סבא שלי הרג את הפרה שנותרה והפך את הגיגית של האווזה והאפרוחים, שיוכלו לברוח, כדי לא להשאיר לבדואים דבר".

מה בדיוק הוא אמר?

השקט שבסוף הסיפור נקטע בדיון שמתעורר בין יאיר, עידו קהת, מנהל חצר תל חי, ואייל מרגולין, צלם "ישראל היום". הם מתווכחים, כמובן, על הניסוח המדויק של מילותיו האחרונות של טרומפלדור. מרגולין מתעקש שמה שנאמר זה "טוב ויפה הוא המוות למען המולדת", ולראיה, משפט זה הופיע שלושה ימים מאוחר יותר בעיתון כציטוט של טרומפלדור.

ולמה הוא יודע את זה? כי מתברר, לתדהמת כולנו, שסבתו של הצלם היתה הטבחית של טרומפלדור, שהיה הקצין היהודי היחיד בצבא הצאר, והכירה אותו אישית. כלומר, 105 שנה לאחר הקרב יושבים בחדר שני אנשים, שהסבים שלהם היו בקשר קרוב עם יוסף טרומפלדור. מילותיו האחרונות הן לא רק אתוס ציוני עבורם, אלא חלק מזהותם המשפחתית.

לאחר שהתדהמה הראשונית שוככת, הדיון נמשך. אייל ויאיר מסכימים שהניסוח המדויק פחות חשוב, המהות - כן. כלומר, מילותיו האחרונות של הגיבור הגידם היו מסר לדורות הבאים ועיקר האמונה שלו, ולא, חלילה, קללה ברוסית.

אבל יאיר מבקש להדגיש נקודה נוספת: "הם באו לפה בשביל לחיות, ליישב את אדמת המולדת. כשהוא אומר 'טוב למות בעד ארצנו', זה לא כי הוא שש למות, להפך. אבל אם אתה יודע שאתה עומד למות, אתה יודע גם שטוב למות בעד ארצנו".

חותם לכל החיים

קרב תל חי הדהד מאותו היום בדברי ימי משפחת בלחובסקי והתווה את חייה. "הקרב הזה השאיר על סבא שלי חותם עמוק לכל החיים. הוא גם ביקש להיקבר בכפר גלעדי, אף שחי בתל אביב. בכל י"א באדר היתה המשפחה עולה לתל חי לטקס האזכרה. גם לפני שנתיים, כשהטקס הממלכתי בוטל לראשונה זה 100 שנה בשל המלחמה, חבריי ואני לא הסכמנו לוותר וקיימנו את הטקס, אף שהיה בכך סיכון חיים ממשי. אבא שלי וחבריו גדלו על האתוס הזה שהוביל אותו במסלול חייו: בצנחנים, בשירות המעוטר בשב"כ ואז במוסד. כשהייתי ילד סיפרתי בכיתה שסבא שלי נלחם עם טרומפלדור, והתקשרו להורים שלי להגיד להם שהילד משקר", יאיר נזכר וצוחק.

מבחינתו, החשיבות של המקום היא גם בהשרשת האתוס ובהפצתו. הוא רואה בחצר תל חי אלמנט שסביבו החברה בישראל יכולה להתאחד. "כל הלוחמים שם היו בנים ונכדים של רבנים. אנשים שהגיעו מכל מיני מקומות, כי הבינו שכאן יש משהו גדול מהם שבשבילו שווה להילחם. אנדרטת 'האריה השואג' היא אחד המקומות הבודדים בארץ שעדיין מצליח להוות קונצנזוס".

משפצים את החצר

חצר תל חי שופצה ונראית כפי שהיתה לפני השריפה, אבל התצוגה שבה לא התעדכנה זה כמה עשורים. וכדי להפוך את האתר למוקד משיכה לקהלים רחבים ושהמסר שלו יועבר גם לדורות הצעירים יותר, החליט יאיר, כיו"ר עמותת נאמני תל חי, להניע מהלך שבסופו ישופץ המקום ויעודכן.

לאחרונה נחתם הסכם תרומה שיאפשר את השלמת המימון לפרויקט זה: "כרגע יש לנו 13 מיליון שקלים ואנחנו מחפשים שותפים נוספים".

יאיר חולם להפוך את הלוחמים לדמויות בטיקטוק ובאינסטגרם ולהפוך את חצר תל חי ל"חצר בריחה", עם הולוגרמות ועוד. הוא שואב השראה מהמוזיאון של 11 בספטמבר בניו יורק, שבו ההנחיה נעשית בקולו המוקלט של רוברט דה נירו.

יאיר חולם שמי שינחה את הסיור בתל חי יהיה אלוף מעוטר בצה"ל, או גיבור אחר, כמו עידן עמדי, למשל. במקביל, הוא עמל על הפקת ספרי ילדים וחוברת הדרכה לגנים. "מובן שהתוכן יהיה מותאם. אין צורך להיכנס לתיאורים הפלסטיים של הפציעה, אבל יש כאן חבר'ה צעירים שעשו היסטוריה. בחור כריזמטי חתיך בלי יד שלא ויתר לעצמו, שעכשיו הוא השראה לכל קטועי הגפיים במלחמה", הוא מסביר.

שני דברים נוספים מתוכננים כאן: מבואה מרשימה ובה כניסה למתחם קבלת קהל, חנות ובה מזכרות כמו צמידים עם הכיתוב "טוב למות בעד ארצנו", בובות של טרומפלדור (שיחולקו בחינם לילדי לוחמים קטועי גפיים), משחק לגו של חצר תל חי והאריה השואג, ועוד. במקום יוקמו גם אולם הרצאות, שבו יוקרן סרט על המקום, ובית קפה בוטיקי מול הנוף עוצר הנשימה של ארץ הגליל. לסיום, חולם יאיר להקים סביב החצר פארק לסטודנטים שיבואו ללמוד פה.

עידו מדגיש את חשיבות הסמל, כאז כן היום. "יש לנו גיבור, יש לנו סלוגן וב־1934 נולד גם הסמל של האריה השואג. ה'יזכור' הראשון ("יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו") נולד פה. כך נוצר מיתוס שהיינו זקוקים לו, כי מאז בר כוכבא ושמשון הגיבור לא היה לעם ישראל סמל של גיבור צבאי.

"האתגרים אמנם אחרים וגם הדור אחר, אבל אנחנו חוזרים למיתוס שאנחנו זקוקים לו. לישראל חשוב לפתח אמצעי לחימה מתקדמים, אבל בלי הסיפורים האלה - לא יהיה בשביל מה לפתח אותם. זה הדבק".