הפורעים היהודים ביו"ש - איום אסטרטגי לישראל

התביעה להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' הוצבה מחדש בקדמת הבמה הבינלאומית. עבור מדינת ישראל זהו איום קיומי, בסיכון גדול אף מהגרעין האיראני. לסיכול איום זה, העלול להיות מקודם ישירות גם על ידי הנשיא טראמפ, ישראל חייבת להתנהל בנחישות, בשיקול דעת מחושב ובתמיכה ציבורית רחבה.

בנסיבות אלה הפרעות של קבוצות צעירים יהודים נגד פלשתינים ברחבי יהודה ושומרון מסכנות את כושר העמידה של ישראל במאבק על זכויותיה בירושלים ובמרחבי יו"ש. נכון שזו קבוצה קטנה שלא עולה על כמה מאות, אך הנזק שהיא מחוללת הוא עצום.

במבט פנימה אל דעת הקהל הישראלית - בשעה שתמיכה רחבה נחוצה לעמידת הממשלה בלחץ הבינלאומי - הפרעות מערערות את בסיס התמיכה של הרוב הישראלי במפעל ההתיישבות ביו"ש. בכל הקשור לזירה הבינלאומית, הן מאיצות את ההתנגדות להמשך האחיזה הישראלית בכל מרחבי "הגדה המערבית".

במבט הזה, קבוצות הפורעים - בפעולתם האלימה נגד אזרחים פלשתינים - מהוות איום אסטרטגי על האינטרסים החיוניים של הביטחון הלאומי הישראלי.

בציפייה לחיכוך ולעימותים

בראשית מאורעות 1939-1936 בן־גוריון התנגד נחרצות לפעולות נקם של יהודים העושים דין לעצמם. הוא תבע שליטה מלאה של ההנהגה המדינית בכל הפעלת כוח במאבק להגנת היישוב, והסביר עד כמה פעולות נקם עצמאיות פסולות גם מההיבט הערכי והמעשי.

"אחד מסימני ההתבוללות הוא שהיהודי עושה לא מה שהוא מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה ש'הגוי' עושה", אמר בן־גוריון בכינוס המפלגות הציוניות ב־1936. "ויש בארץ התבוללות חדשה - מחקים את מעשי הערבים. אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנו נעשה כך. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו היתה המטרה שלנו כשל הערבים, היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו".

להבנת תופעת פרעות הצעירים היהודים נחוץ להכיר את ההבדל בין רוב "נערי הגבעות", העמלים ביותר מ־100 חוות חקלאיות שעלו על הקרקע בתיאום עם פיקוד המרכז, לבין קבוצות הפורעים הפועלות מתוך חוות שעלו בגבעות ללא כל תיאום.

בכל החוות שעלו בתיאום מול גורמי הצבא נבדק בקפידה סטטוס הקרקע בהגדרה מחייבת שאין להתמקם על קרקע פלשתינית פרטית. החוות האחרות של הקבוצות הסוררות מתמקמות בחלקן הגדול בכוונה על קרקע פרטית בציפייה לחיכוך ולעימותים.

נדרשת פעולה שיטתית ונחושה

אלישע ירד, מהמנהיגים המובילים במרחבי הגבעות, פרסם בעיתון השבת "עולם קטן" מניפסט לחזון פעולת הקבוצות הסוררות. את מאמצי ההתיישבות התקניים על קרקע מדינה בשטחי C בלבד הוא תיאר כנכנעים "לגבולות ההכלה של המערכת". מנגד, הקבוצות הסוררות מתוארות כפועלות בשנתיים האחרונות במטרה "לרכז מאמץ בפריצת השלב הבא: שטחי B ומקומות שמוגדרים באיוולת קרקע פרטית פלשתינית".

התנשאות קבוצות אלה ביחס לרוב המתיישבים שומרי החוק נובעת ישירות מהמחלוקת מימי ההתנתקות בין הנהגת יש"ע והרבנים שבחרו בדרך פעולה אחראית וממלכתית לבין צעירים שראו בכך חולשה ותבוסתנות וטענו כי אילו רק היו מובילים מאבק אלים עד לקצה, ניתן היה לעצור את המהלך. כמי שפעל אז כמפקד בכוחות הפינוי, ביכולתי לתאר עד כמה הערכתם את המציאות - אז כהיום - היתה מנותקת מקריאה נכונה של המפה.

ברחשי הבוז של הנערים הסוררים להנהגה האחראית של ההתיישבות נוצרו במרחבי הגבעות בתי גידול ללהקות פורעים חסרות כל ציות למקורות סמכות - לא סמכות הורית, לא סמכות רבנית כלשהי, ובוודאי לא סמכות הצבא והחוק.

בפעולת אבטחה רגילה אין סיכוי לצה"ל ולמשטרת ישראל למנוע את פעולות הנקם של קבוצות הפורעים. זה מאמץ חסר תוחלת, כמו לרדוף אחרי הרוח. לפיכך נדרשת פעולה מערכתית יזומה, משולבת בכוחות צה"ל, משטרה ושב"כ, לדיכוי תנאי הפעולה של הגורמים הפורעים. נדרשים לכך גם מעצרים מנהליים בהיקף רחב. למען האינטרסים של ישראל ביו"ש ובבקעת הירדן פיקוד המרכז כריבון במרחב, בהוראה ברורה של ממשלת ישראל, נדרש לפעולה שיטתית רחבת היקף נחושה ויעילה.