מבחינת התומכים, ועדת חקירה ממלכתית נתפסת כדרך היחידה לנתק את הבדיקה מהפוליטיקה של הממשלה עצמה. ברגע שההובלה עוברת לנשיא בית המשפט העליון ולשופטים, ההחלטות לא תלויות בראש הממשלה, בשרים או בשיקולים קואליציוניים.
זה חשוב במיוחד כשמדובר בכשל לאומי שמערב צבא, מודיעין ומקבלי החלטות. בעיני תומכי הוועדה, פוליטיקאים לא יכולים לחקור את עצמם, וכל מסקנה שתגיע מוועדה ממשלתית תמיד תהיה חשודה בניסיון להגן על גורמים פוליטיים.
לכן רק ועדה ממלכתית מאפשרת אמון ציבורי אמיתי, כי המערכת שמובילה אותה נמצאת מחוץ למעגל הפוליטי הישיר.
אבל יש גם טיעון הפוך שאומר שדווקא הכנסת שופטים לתוך האירוע יוצרת בעיה פוליטית מסוג אחר. מערכת המשפט נמצאת כבר שנים בוויכוח הציבורי הכי רגיש שיש, ובמצב כזה קשה לטעון שהיא גוף שאין עליו לחץ ציבורי או השפעה פוליטית.
יש מי שאומרים שהרכב שיפוטי כבר נתפס כצד בתוך המאבק בין מחנות, ולכן ועדת חקירה בראשות שופטים עלולה להיתפס לא כגוף אובייקטיבי אלא כגוף שיושב בצד אחד של המפה. לפי הטיעון הזה, ועדה ממלכתית לא באמת מנתקת פוליטיקה מהתהליך אלא פשוט מחליפה פוליטיקה מסוג אחד בפוליטיקה מסוג אחר, ויוצרת מאבק חדש במקום פתרון.
לפחות בינתיים נראה שהממשלה לא הצליחה להשיג את מה שהיא אמרה, להקים ועדה עם הסכמה ציבורית ככל הניתן, והויכוח החשוב הזה נותר עדיין ללא תשובה חד משמעית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו