"העיר קיבלה זריקת מוות": כך העסקים בצפון קורסים בזמן שהמדינה מבטיחה מיליארדים

כשמונה חודשים אחרי הפסקת האש, קריית שמונה נראית כעיר רפאים. בקניון שמונה, שנפתח מחדש לפני חודש, חצי מהעסקים נותרו סגורים - 35 מתוך 70 חנויות שפעלו לפני המלחמה. עשרים מבעלי העסקים כבר הודיעו שלא יחזרו. "אני לא רוצה לשבת בחנות ולחכות שיגיע קונה", אומר אחד מבעלי העסקים, "אני מפעיל אותה מהבית, עובד קצת. אני בפוסט-טראומה אחרי שנתיים שלא עבדתי, לא מסוגל". "הם מביאים כסף מהבית. אין תנועה בקניון", אומר אחד העובדים במקום. התמונה דומה בכל אצבע הגליל: עסקים קורסים, תושבים לא חזרו, והמדינה - לפחות בשטח - נעדרת.

ללישי טויזר, בעל מאפיית עדן, נמאס. הוא החליט למכור את המאפייה ואת הבית שזה עתה סיים לבנות. "אני לא פילנתרופ", הוא אומר, "העסק פעיל, אני מרוויח. אבל אין לי למה להישאר בעיר. אני מרגיש שאני לבד. המדינה לא עוזרת, העירייה גם לא. כשלוקחים ממני מיסים בקליק יודעים בדיוק מה המחזור שלי, אבל כשאני אמור לקבל - פתאום אתה צריך להיות פרופסור. גם רואי חשבון לא יודעים מה מגיע. למה אני צריך להוכיח להם את המחזור שלי?".

המספרים מדברים בעד עצמם: 40% משבע מאות העסקים בקריית שמונה לא פתחו בשנה האחרונה. העיר נראית כעיר רפאים, והמצב דומה בכל אצבע הגליל. ליאור הררי-ניצן, מהבית לעסקים באשכול גליל מזרחי, מתריע: "חלק מהעסקים עובדים על האדים שלהם. לפחות חצי מאלו שחזרו לא ישרדו. אנחנו נראה תגובת שרשרת של פשיטות רגל. הכלכלה באזור תקרוס. עסקים שפועלים אומרים לי - אנחנו צריכים לקבל החלטה אם להמשיך או לא".

בזמן שמשרדי הממשלה מספרים על מיליארדי שקלים שמופנים לפיתוח הצפון, המציאות בשטח שונה לחלוטין. שישה אלפים תושבים בקריית שמונה לא חזרו לעיר, מרביתם נחשבים לתושבים החזקים, בעלי כוח הקנייה ומשפחות צעירות. גם רבים מהסטודנטים לא חזרו, ובמטולה המצב דומה.

פרוטקשן בחסות החוק

רשות המיסים בנתה שני מסלולים לפיצוי העסקים: הירוק והאדום. על פי המסלול האדום, בעלי העסקים אמורים להגיש תביעה בעזרת עורך דין, אלא שרבים מהם חוששים. משרדי עורכי הדין שמתמחים בתביעות מסוג זה גובים כעשרים אחוזים עמלה מסך עלות התביעה - כולל המקדמות שכבר הוגשו והפיצויים הברורים.

טויזר ויתר על הרעיון. "אני בשבועות האחרונים עובד להגיש את התביעה לבד", הוא אומר, "עורכי הדין יעלו מאות אלפי שקלים. זה פרוטקשן בחסות החוק. אני אמור לשלם אחוזים ממה שמובן מאליו שאני אמור לקבל. לדוגמה: שילמתי שכירות, יש לי חשבוניות. הכול אצלי מתועד. כולל כל מה שכבר קיבלתי כמקדמות, אני אמור לשלם כי זה שוב בתביעה. הזרמתי מהכיס שלי מאות אלפי שקלים - אם הייתי יודע את הכול, לא הייתי פותח את העסק".

באחרונה הובהר לבעלי העסקים כי את התביעות הם נדרשים להגיש עד לסוף השנה הנוכחית, אלא שרק בדוח השנתי יבינו את הנזק הכולל בשנת 2025 - וזה יקרה רק חצי שנה לאחר מכן. רבים מהם גם בחרו במסלול הירוק, כיוון שנדרשו לכך עוד בתחילת 2024, הרבה לפני שידעו כמה זמן תימשך המלחמה ומה יהיה הנזק העתידי שלה. בבית לעסקים פנו לרשות המיסים בבקשה לדחות את מועד הגשת התביעות, אבל לא זכו לתשובה.

רבים מבעלי העסקים מלינים שרשות המיסים נעלמה. אם בתחילת המלחמה נערכו כנסים ופגישות פרטניות עם בעלי עסקים, מאז סוף שנת 2024 ניתקה הרשות מגע. אריה אקרמן, בעל וילת אירוח בקריית שמונה, גילה זאת על בשרו. מאז הפסקת האש הווילה שלו כמעט ולא פעילה, והנזקים שנגרמו לה גרמו לו לבקש הלוואות נוספות. התביעה שהגיש במסלול האדום נדחתה בימים אלו.

"זה לא שבראשון במרץ חזרו התיירים. גם לא אחר כך", הוא אומר, "יש לי הלוואות בבנק. דחו לי את התביעה, שהייתה מפורטת ומנומקת. קיבלתי מכתב: 'תביא עוד חשבוניות'. הבאתי הכול. אין עם מי לדבר. אין נציג במסלול האדום שמקבל קהל. אתה מקבל בסוף תשובה: 'לא הגשת חשבוניות על התיקון'. איך אני אתקן? הבאתי שמאי. הכול נהרס והחליד אחרי שנתיים. הם מוכנים לשלם את הירידה בהכנסות רק עד יוני, אבל גם את זה הם לא משלמים. הם לא משלמים מה שהם חושבים שמגיע לי. עכשיו הגשתי ערר. לעורך דין אני צריך לשלם עשרה אחוז מהתביעה, אבל לא בטוח שאקבל את הכסף".

גם אנשי מקצוע מתקשים

הררי-ניצן מסביר את מורכבות המצב: "המסלולים מורכבים, למרות שזה נראה פשוט. גם אנשי מקצוע טובים מתקשים להתמצא בהם. מדובר ברואי חשבון שלא נתקלו אף פעם בנושאי פיצויים, וגם הם היו מפונים ולא היו ברמת תפקוד מלאה. אם בחרת משהו, היכולת לחזור מהבחירה היא מוגבלת. המנגנונים נוצרו לאירועים קצרי טווח של שבועות, לא של שנתיים. מרבית העסקים לא הגישו תביעות עד היום. הם חוששים שיבקשו מהם את הכסף חזרה. יש משבר אמון מאוד גדול, ורמת חרדה גבוהה". ההערכה כי כי 80 עד 90 אחוזים מהעסקים לא הגישו תביעות. 

הררי-ניצן חושש מהבאות: "היכולת להשתקם אחר כך תעלה למדינה הרבה יותר כסף, והיא תהיה בלתי אפשרית. התמונה הנוכחית לא נראית טוב כי המדינה לא באירוע. אנחנו צריכים להביא אותה לשם, אבל יש חוסר שיתוף פעולה".

אי החזרה של הצעירים לגליל המזרחי גורמת לכך שאין עובדים. אלו שמוכנים לעבוד דורשים משכורות גבוהות יותר. "אני משלם לפחות עשרים אחוז יותר שכר", אומר טויזר, "הייתי צריך להעלות את המחירים במאפייה. רוב העסקים סוגרים בארבע אחר הצהריים, כי אין לקוחות ואין עובדים".

לא רק העסקים הקטנים באצבע הגליל נמצאים בקריסה. גם מפעלים שזכו בעבר במכרזים של המדינה איבדו את המכרזים לאחר שבמהלך המלחמה נאלצו להפסיק לעבוד והמדינה מצאה ספקים אחרים. אחד ממפעלי המתכת נאבק להמשיך לעבוד מול משרד הביטחון, אלא שהמחירים שהציע לפני שנתיים כבר לא רלוונטיים. "שכר העבודה עלה, גם המחיר שהספקים גובים עלה. היכולת להרוויח במכרז אפסית", אומר הררי-ניצו, "בהחלטה פשוטה צריך לתת עדיפות למכרזים מהצפון".

סיור בין החנויות בקריית שמונה מעלה תמונת מצב עגומה. רבות מהחנויות סגורות, בעיקר עסקי המזון והביגוד. אלו שעוד פתוחות ריקות מקונים. "אם נפתח את העסקים, יגידו: 'הנה, הכול עובד, המצב חזר לשגרה'", אומר אחד מבעלי העסקים שהעדיף לסגור, "עדיף שישאירו סגור. ככה אולי יסבירו לאנשים למה בעלי העסקים לא פותחים. זה עדיף מאשר לשבת בחנות ולחכות ללקוחות. העיר קיבלה זריקת מוות. יש מצב קטסטרופלי. משוויצים בעוד סופרמרקט שנפתח בעיר - רוב העובדים שם זרים, כי אין עובדים בעיר. מי בכלל רוצה לפתוח עסק חדש בקריית שמונה?".

הבירוקרטיה הורגת

הפתרון, מבחינת הררי-ניצן, פשוט. המדינה צריכה להיכנס מתחת לאלונקה ולתת תמריצים לעסקים בצורת הטבות מס ומענקים, במקום ההלוואות המוצעות להם. "כדי להשקיע בעסק צריך אופטימיות", הוא אומר, "המדינה צריכה לקחת את העסקים יד ביד שלא יפלו בדרך. לתת הטבות להעסקת עובדים. להפוך את הפיצוי למסלול ידידותי. גם המצב שלנו קשה - אנחנו כארגון חיים מפילנתרופיה. למרות שיש החלטת ממשלה, לא קיבלנו תקציב. כבר שלושה חודשים אנחנו מגישים תוכניות עבודה ומחזירים לנו לשיפור גרסאות. אתה עובר מסלול ייסורים. אז מה יגידו בעלי עסקים, בטח קטנים שעד היום בכלל דיווחו לבד בלי רואה חשבון? זה אזור שעבר טראומה, וצריך להתייחס אליו כמוכה אסון".

כך, למרות שהחיים חזרו לכאורה לשגרה, האזור עדיין משווע לעזרה - לא רק מילים והבטחות. עד שהאמון יוחזר ומערכות הפיצוי יתוקנו, עסקים בצפון ממשיכים לשרוד מיום ליום, חלקם על אדי הדלק האחרונים.

בני בן-מובחר, ראש מועצה אזורית מבואות החרמון ויו"ר אשכול גליל מזרחי, מסכם: "העסקים הקטנים הם התשתית האנושית והכלכלית של הגליל המזרחי. הם יוצרים תעסוקה, מספקים את השירותים לרשויות ולתושבים, מזינים את שרשראות האספקה ומשלמים מיסים שמאפשרים למדינה לתפקד. פגיעה בהם היא פגיעה ביציבות האזורית והיא תעלה למדינה ביוקר בעתיד".

"האחריות שלנו, כהנהגה מקומית, היא לוודא שהמנגנונים הממשלתיים אכן עובדים עבורם, שהסיוע מגיע, שהוא מהיר, ושהעסקים לא נותרים לבד מול הבירוקרטיה. אני קורא לרשות המיסים ולמשרדי הממשלה להצטרף למאמץ למען העסקים, הכלכלה האזורית והמרחב כולו", הוסיף.

בניסיון לעזור לעסקים, שלח בן-מובחר ביחד עם רונן מרלי, יו"ר אשכול גליל מערבי וראש עיריית נהרייה, מכתב לרשות המיסים בבקשה לדחות את הגשת התביעות מסוף השנה ועד לשנת 2026, אבל לא זכו לתגובה.