"המדינה לא נמצאת באירוע של שורדי הנובה - ממשיכים להתעלל בילדים האלה"

עו״ד מירב ברנפלד, ראש מטה מנכ״ל ומנהלת אגף רגולציה ובקרה במפעל הפיס, רונן שלו, אבא של רועי שלו ז״ל, איציק סעידיאן וריף פרץ, יו״ר קהילת שבט הנובה שוחחו היום (שני) עם הכתבת המשפטית של "ישראל היום" אלינור שירקני קופמן בפורום שעסק בפוסט טראומה בוועידת "ישראל בונה חוסן". 

רונן שלו אמר בפתח השיחה: "קודם כל, זה התחיל ב-7 באוקטובר. כל הדבר שעברתי, שהכניס אותי לסיפור הזה. יש לך בן פצוע מתחת לרכב, שתי חברות הרוגות לו בידיים ובת שבורחת בשדות. פה זה בעצם התחיל. הסתיים בסורוקה, לילה בסורוקה וחזרה הביתה שהתחילה את התהליך הקשה של ליווי של פוסט-טראומתי, פצוע פיזית גם". 

"בסיפור שלנו, אחרי שבועיים איבדתי את אשתי שלא הצליחה לעמוד בזה. זאת טראומה כפולה שמלווה אותנו שנתיים. להיות משפחה של פוסט-טראומתי, אנשים לא מבינים כל כך מה זה. כל המעגל הקרוב מתמודדים עם הפוסט-טראומה. זה משפיע עליהם מאוד. יש משפחות שהתפרקו מזה לגמרי. אחים שעזבו את הבית. במקרה שלי, חודש לפני שרועי עשה את מה שעשה, האחים שלו החליטו לעזוב את הבית ולעבור לחיות בשכירות. היה להם קשה מאוד". 

עוד הוסיף האב: "אני נשארתי בשלושת החודשים האחרונים עם רועי. ליוויתי אותו. צריך להבין שפוסט-טראומה מדבקת. הפוסט-טראומה של רועי עברה דרכי. כשרועי היה למטה, גם אני הייתי למטה. מספיק שהוא קצת חייך, וזה עשה לי טוב. רועי חיזק כל כך הרבה שורדים, החזיק אותם על הרגליים בחיים ובעצם לא הבנו שהוא חי על זמן שאול. לא זיהינו. זאת הבעיה העיקרית בפוסט-טראומה. היא שקופה. לא רואים ולא יודעים איך להתמודד".

"צריך לקבל כלים. פה אנחנו נכנסים לפרוייקטים שאנחנו מנסים להרים. יש לי הרבה דברים חשובים להגיד. אנחנו מצפים ממשרדי הממשלה שיקימו מנהלת בראשות סגן שר או שר שתטפל מערכתית ומקצועית בשורדי הנובה ובמשפחות שלהם. זה עשרות אלפים. מעגלים קרובים ומשפחות. טיפלו בכולם, זה נכון. בעוטף, בתושבי צפון, בחיילים. את שורדי הנובה פשוט שכחו. אף אחד לא טיפל בהם". 

איציק סעידיאן סיפר על המעבר שעשה שחייו: "אני חושב שהסיפור שלי קצת שונה, בגלל שכמו שאבא של רועי אמר, המלחמה שלי לא הייתה שקופה. תמיד אני מספר שאחרי שהתעוררתי, נראה לי ששם באמת רציתי לגמור. אבל אני חושב שזה שהבנתי שיש משמעות לכאב שאני עובר, ואני יכול לתת כוח לאנשים מתוך המקום הזה, זה היה חבל הצלה ראשון שקיבלתי. וההכרה וההוקרה - זה נתן לי המון כוח להשתקם. הפציעה הנפשית אולי לא נראית לעין, אבל הרבה פעמים יכולה לשבש את החיים לא פחות מפציעה פיזית". 

התחלת את המאבק הרבה לפני 7 באוקטובר.

"מהמקום שלי הקמתי עמותה שמקנה כלים דרך טבע, דרך טיפולים אלטרנטיביים, שלדעתי יכולים מאוד לתמוך בתהליך השיקום. בוודאי שצריכים את זה. גם את המדינה, שתיתן לאנשים האלה את הרווחה להתעסק בטיפול הנפשי שלהם. כמו שאמרתי, אני חושב שיש שלושה גורמים שאדם צריך בשביל להשתקם. קודם כל את המדינה. המדינה צריכה להכיר מהר, לתת את הכלים, לעזור להשתקם. צריכים את ההכרה. צריך גם את האדם עצמו, שיבין שצריך לעשות תהליך כדי להשתקם נפשית. אי אפשר לגרום לאדם לרצות להשתקם. האדם צריך לרצות להשתקם". 

ריף פרץ: "אנחנו בטרום 7 באוקטובר, בנינו קהילה. זו קהילה שיש לה ערכים. מאהבת הסביבה, התנדבות, לאהבת וקבלת האחר. ב-7 באוקטובר, רוב האנשים שבאו ועזרו לאחרים והמפיקים זה אנשים שנשארו בשטח וחילצו הרבה אנשים. היה אפשר לראות את זה בימים הראשונים. אזרחים, אבל אנשים מתוך השורדים, מתוך ההפקה - נרתמים ומנסים להשתלט על האירוע. היו מגיעים אלפי אנשים ברמה היומיומית. חששנו מאוד מהתאבדויות, ממצבים שאנשים ישארו בבית".

עוד הוסיף פרץ: "הבנו משהו מאוד חשוב. צריך ליצור לאנשים את השייכות הזאת. את המשמעות. את הרצון לא להיות לבד. את ההבנה שיש עוד מישהו כמוני שחווה את אותו הדבר. הקמנו עמותה בסוף דצמבר 2023. שיקום, הנצחה והסברה. כמו שרונן אמר, הקהילה שלנו זה עשרות אלפי אנשים. יש שורדים, משפחות, משפחות נרצחים. אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר שלנו. אבל יש אירוע ענק וזה מצחיק ששמים אותנו באותה שורה עם הסוכנות היהודית, עם ביטוח לאומי. אנחנו לא שם כמובן. אני חושב שיש אירוע בסדר גודל ענק. כיום לא מתייחסים לזה בכלל. הגורמים שעובדים מולנו מדהימים. אבל אין להם את היכולות לנהל את האירוע הזה. הביטוח הלאומי לוקח אותנו 20 צעדים אחורה". 

אתם מספקים מענה?

"יש לנו פרויקט ענק של מיצוי זכויות. אבל אחד הדברים הכי בעייתיים זה שבגלל ההתבודדויות יכול להביא להתמכרויות, אובדנות. יש לנו הרבה אתגרים ואנחנו מחכים שיקחו אחריות. ילוו אותנו, יתמכו בנו. זה מעבר. זה הבנה שיש עשרות אלפי אנשים. יש פה משפחות של שורדים, משפחות שכולות. אנחנו מעורבים גם בהסברה. יש לנו חשש שישכחו את מה שקרה. אנחנו דואגים להזכיר את זה. וזה אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו עושים. עולם ההנצחה הוא עולם של שיקום. העשייה הזאת של ההנצחה מחייה אותנו, מביא להם הרבה כוח. זה מייצר לנו הרבה משמעות ברמה האישית".

 מירב: "אני שומעת אתכם ומה שעולה לי זה שבמהלך השנתיים האחרונות, בעצם, בעקבות המלחמה והכל - זה פוגש אותנו ברמה האישית וגם בעבודה. פתחנו את הדלת וכל גוף וכל גורם שהגיע אלינו למפעל הפיס, פשוט הקשבנו לו. ראינו שיש צורך למלא מקום שאין מענים. לקחנו את נושא השיקום, הטראומה והפוסט-טראומה כנושא או תחום מרכזי שבו אנחנו יכולים לתת מענה, מגוון מענים. הצטרף אלינו גם עידן עמדי כחלק מתקשור והעלאת מודעות לנושא. יצאנו בקולות קוראים לתמוך בעמותות".

עוד הוסיפה: "אנחנו נותנים תמיכות ל-30 עמותות שמסייעות במגוון תחומים ואפשרויות. גם לאנשים נפגעים וגם לאנשים במעגל שני ושלישי, בחוות טיפוליות, בסיוע בהכשרת מטפלים, הנגשת טיפול לאנשים שנזקקים לטיפול ולא מסוגלים לצאת מהבית. ובאמת, קשת מאוד רחבה של מענים. אנחנו כל הזמן חושבים איפה אנחנו יכולים להיכנס ולתת ערך". 

בפן אופטימי, ראינו הירתמות בציבור. זה נתן כוח?

רונן: "מאוד חיזק. זה נתן לנו כוח להמשיך הלאה, להיכנס למאבק. רוח גבית מהציבור והמתקשורת זה נהדר. אבל נבחרי הציבור צריכים להבין שהם צריכים לטפל במגה-אירוע הזה. זה אירוע שהמדינה לא נמצאת בו בכלל. אם לא נזיז פה דברים, דברים לא יזוזו. ימשיכו להתעלל בילדים האלה בוועידות הרפואיות. במקום להשתקם ולחזור למעגל העבודה, הם רק מתרחקים ממנו". 

איציק: "אני רק אגיד שאני חושב שההוקרה ופקיחת העיניים על נושא הנפש מאוד מאוד חשוב. להבין ולהכיל. גם אנחנו, כאזרחים, אנשים עם פוסט-טראומה. לתת להם את האופציה. את החטופים מטיסים לפגישות עם נשיא ארה״ב. אני חושב שזה עוזר להשתקם. לי זה עזר. אם נסתכל על מי שחווה את הטראומות, כחברה, זה יוכל לתת רווחה להשתקמות".