לקראת סיום שירותו, כל לוחם בשירות חובה עובר מסע במסגרת הצבא. במסע, שנמשך חמישה ימים, הוא מעבד את חוויות הלחימה ומתכונן לאזרחות. הצטרפנו למסע כזה ונפגשנו עם שלושה לוחמים מחטיבת גבעתי, שרוב שירותם היה בלחימה בעזה.
במסע הם לובשים בגדים אזרחיים והאווירה קלילה בהרבה מאשר בעת לחימה. היה אפשר לדמיין שהם סתם שלושה צעירים רגילים, כמו מקביליהם בני גילם בכל העולם, אבל השיחה איתם מעלה סיפורים מסמרי שיער. מדובר בגיבורים של ממש.
סמ"ר א' ממשגב משרת בגדוד רותם ונזכר בפעם הזו בתחילת הלחימה, כשעוד היה בקורס מ"כים, כשהוא וחבריו הלכו בלילה בציר בחאן יונס שנשלט על ידי האויב. 70 מטר לפני היעד הפתיעו מחבלים את הכוח שהלך מאחוריו. "פתאום פחדתי שיכול להיות שהלילה זה הסוף, שאני לא חוזר הביתה. נכנסתי ללחץ וקפאתי. במקביל, הוצפתי בהכרת תודה. הבנתי שיש לי כל כך הרבה בחיים שאני לא רוצה לוותר עליהם. ואז המפקד ראה שאני קופא ופקד עלי להסתער. הסתערתי. למה? בגלל שילוב של שני דברים: התרגולות והאמונה במפקד שלך. היה לי מפקד מעולה. אתה לא שואל למה, אתה עושה".
סמ"ר ב' מחולון שירת כסמל מרגמות בפלוגה מסייעת בגדוד רותם. בתחילת שירותו היה מאגיסט ולחם בחאן יונס. בתקופה ההיא, הוא וחבריו תפסו 300 מחבלים. הוא נזכר איך היו צריכים ללכת עם ציוד כבד 4 קילומטרים ברגל. "זאת היתה תחילת המלחמה, אז עוד לא השתמשו ברק"מ. הלכנו בטור: גבעתי, גולני, הנדסה. פתאום מחבלים יורים על הכוח של הנדסה. השתטחנו על הקרקע וניסינו לזהות את כיוון הירי. חששתי על החיים שלי. שמעתי ירי ברור וקרוב של קלאצ', שמענו שיש הרוג, ואני מחפש בחושך מוחלט עם הנשק מאיפה יורים עלינו".
הסיוט שלא נגמר
הסיוט לא נגמר. לאחר חיסול המחבלים, הגיע הכוח לשלושה רבי־קומות שעליהם היה צריך לפשוט. ב' עלה על סוללת עפר כדי לחפות על חבריו. המ"פ נכנס לאחד המבנים ועצר שני מחבלים עם קלאצ'ים שמכוונים על הכוח. תוך כדי מעצר, ירו מחבלים מעל הראש של הכוח וב' וצוותו נכנס להוציא את העצורים. "בסיטואציה הזאת הייתי מנותק רגשית. אין חמצן בראש אחרי הליכה כל כך קשה עם כל כך הרבה משקל, אז או שאני מת, או שיש לי פריצת דיסק או שאני ממשיך ללכת. מגיב על אוטומט. מה שחשבתי אחר כך זה שבוא'נה, זה הזוי, וזה משהו שאזכור לכל החיים".
סמ"ר ת' מזכרון יעקב מספר איך הציל את חיי מפקדו. "הייתי עם פלגה א' של הפלס"ר באמצע פשיטה כשאחד הנמ"רים חטף נ"ט. אני יודע שאחרי נ"ט מגיע עוד נ"ט. המפק"צ שלי הוציא את הראש החוצה והתחלתי לצרוח עליו 'תוריד את הראש!' 'תמשכו לו את הרגליים!' בשנייה שהוא הוריד את הראש ירו עלינו נ"ט. הידיים שלו היו עדיין בחוץ אז הוא חטף קצת רסיסים בידיים אבל זהו. הוא חי. אני מבסוט על האינטואיציה שלי באותו רגע.
"באותה נסיעה הייתי שעתיים עם הראש בחוץ. איך שהורדתי את הראש לקחת חטיף, חטפתי נ"ט לנמ"ר. מאותו אירוע הבנתי שזה לא צחוק ושצריך ללמוד את האויב יותר. אז צפיתי הרבה בסרטונים שלהם ולמדתי איך הם מתנהגים. אני מרגיש שהייתי ביחידה שהובילה את המלחמה הזאת. אם אנשים שואלים אותי, אני אומר בצניעות ששירתי בגבעתי - אבל בפנים הלב מתפוצץ מגאווה".
הוא לוקח אותנו אחורה, לסוף מאי 2024, לכניסה של צה"ל לרפיח. "זה היה יום שגרתי לכאורה. הרגשנו שאנחנו בלתי מנוצחים, מאוד־מאוד חזקים. הנמ"ר הראשון היה של המ"פ שלקח איתו את חבר שלי, אליאס, ואני הובלתי את הנמ"ר השני. לאליאס היה תפקיד שחייב אותו להוציא את הראש מדי פעם. איך שהוא מוציא את הראש, מחבל ירה בו פגיעה מדויקת עם נ"ט ממרחק 150 מטר, והוא נהרג במקום. זה היה היום הכי טראגי של הצוות. אנחנו מנציחים את אליאס בכל תמונה צוותית, מדברים עליו ומתגעגעים אליו. כל שישי יש לנו תורנות לבקר את המשפחה, כל חג קונים להם פרחים. הם הפכו להיות המשפחה השנייה שלנו".
יש דברים שמקפיצים
הם מבינים שצעירים בגילם בעולם לא סוחבים את המטען הכבד הזה, ומודעים למה שמהווה טריגר בשבילם. אצל ת' זה פיצוץ אגזוז של אופנוע שמחזיר אותו לסצנות מהמלחמה, אצל ב' זה כשהוא שומע שני ברזלים מתחככים זה בזה ("אני סותם אוזניים ומוריד את הראש כדי לא להיפגע, ואחרי מאית שנייה אני מבין שהכל בסדר").
h_video id="0_kDLsxGqYXZ7FafHtur" title="" credit="%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95%20%D7%9E%D7%94%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%20%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%A9%D7%A0%D7%A2%D7%95%20%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%A8%20%D7%9B%D7%95%D7%97%20%D7%A6%D7%94%D7%B4%D7%9C%20%D7%91%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F%20%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%AA%20%D7%A2%D7%96%D7%94%20%2F%2F%20%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8%20%D7%A6%D7%94%22%D7%9C%20" player="40888" videoPlayerName="1 link7 with dfp נגן רגיל לבחירה בשימוש יומיומי"]
לא "רק" לוחמים
כרגע הם נהנים מהדברים הקטנים - מצעים נקיים, מים זורמים. "אנחנו מתרפאים לאט־לאט", אומר ת'. "עם הזמן זה יהפוך להיות יותר טוב ורגוע, נחזור למציאות, אחרי יותר מ־450 יום בעזה". לדבריו, אחרי השחרור הם וחבריהם לשירות יטוסו לתאילנד. "בעזה אתה כל הזמן בלחץ", מסביר ב' את ההחלטה. "אתה רוצה להיות במקום שבו אתה לא מאוים, שאתה לא מחפש את הצלף". וא' מוסיף: "כשאתה עושה טעות בצבא - זה חיי אדם. אנחנו רוצים לעשות טעויות שלא יעלו בחיים".
ב' מספר מה למד במסע הזה. "עכשיו אנחנו יודעים מה הזכויות שלנו, ביורוקרטיות של האזרחות, קופ"ח, ביטוח לאומי, דברים של החיים האמיתיים. למדנו איך לכתוב קורות חיים, איך להתלבש לראיון עבודה, איך להתנהג. היתה גם סדנת שיתופים וכל אחד סיפר על אירוע משמעותי מהשירות. אנשים שיתפו דברים שלא ידעת שהם עברו, זה עזר להרגיש שאני לא לבד. זה מקל. זה מרגיע לשמוע שגם ההוא חווה ניתוקים, שגם החברה של ההוא נפרדה ממנו כי הוא כבר 30 יום לא בבית".
"החברה המדהימים האלה בטוחים שהם יוצאים לאזרחות בלי שום יכולות", מסבירה סא"ל ענת קוצ'ינסקי, ראש מנהלת "שער לעתיד" באכ"א. "'אני רק לוחם' הם אומרים. במסע הזה אנחנו מסבירים להם שאת מה שהם רכשו כלוחמים, אי אפשר ללמוד בשום בית ספר: עבודת צוות היא דרמטית בשוק האזרחי, גם התמודדות עם מצבי לחץ, גמישות מחשבה ועוד. עם הסט הזה של ערכים ויכולות - הם יוצאים החוצה. אלו דברים משמעותיים מאוד בשוק האזרחי ויש להם מה לתת".
סמ"ר ת': "אנחנו מתרפאים. עם הזמן, זה יהפוך להיות יותר טוב ורגוע. נחזור למציאות אחרי יותר מ־450 ימים בעזה. אחרי זה נטוס לתאילנד". סמ"ר ב': רוצים להיות במקום בלי לחוש מאוימים"
התוכנית מועברת בשיתוף עמותת מומנטום, המתמחה בעבודה עם צוותים של לוחמים. "יש כאן אחריות מרחיבה של הצבא על החיילים שלו. אנחנו לא עוזבים אותם לוואקום לקראת השחרור. דבר נוסף וחשוב מאין כמותו הוא להגיד להם תודה. כשמגיע מח"ט גבעתי להודות להם, זה מאוד מאוד חשוב להם. הם רואים שהצבא מעריך אותם לא רק כלוחמים אלא גם כשהם משתחררים מהצבא".
"החטופים היו אלו שהחזיקו אותי בשירות, ידעתי שאני חייב להוציא אותם משם: אם אני לא אצליח, מי אני בכלל?", מסכם ב', וא' חותם במשפט הכי מרגש שיש: "כל מה שעשינו, היה למען עם ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו