בעוד עשרות אלפי ישראלים ינהרו בשבת פרשת חיי שרה למערת המכפלה, המקום שבו אברהם אבינו רכש את פיסת הקרקע הראשונה של עם ישראל בארץ, יש מי שפועל מסביב לשעון כדי להפוך את המעמד הסמלי הזה למציאות יומיומית.
עמותת "הרחיבי מקום אהלך", שפועלת בחברון כבר למעלה מ-18 שנה, עוסקת במה שמכונה בשפה המקומית "גאולת בתים": רכישת בניינים ערביים בכסף מלא, העברתם לידיים יהודיות והחזרת חיים למרקם היהודי בעיר.
“המטרה שלנו היא לייהד את חברון", אומרת מנכ”לית העמותה מרים פליישמן בחיוך שלא מסתיר את הנחישות. “אנחנו לא מתביישים בזה. חברון היא עיר האבות. תמיד הייתה בה גחלת יהודית, עכשיו אנחנו מרחיבים אותה”.
לדברי פליישמן, החודשים האחרונים הביאו לשינוי דרמטי בשטח: "מאז פרוץ המלחמה אנחנו מקבלים לפחות חמש פניות בחודש מערבים שרוצים למכור את בתיהם ולעזוב לאירופה. הם ראו מה קרה בעזה ועושים חשבון נפש. אנחנו יודעים לעזור להם. לפעמים אנחנו ממש מבריחים אותם לאירופה אחרי הרכישה".
מסתבר שזה לא עניין פשוט: כל רכישת בניין עולה מיליוני שקלים וכוללת לא רק קניית המבנה עצמו, אלא גם סיוע מלא להגירה של המשפחה המוכרת. העמותה אינה מקבלת כסף ממשלתי ומתבססת בעיקר על תרומות ״מיהודים בלבד”, מדגישה פליישמן, “ועוד כמה משקיעים אידיאולוגיים שמוכנים לסכן את כספם למען העיר”.
השלב הראשון בתהליך הוא בכלל מודיעיני. “יש לנו אנשים יוצאי יחידות מובחרות, דוברי ערבית עם כל הניואנסים,” מספרת פליישמן. “הם יודעים לזהות מי באמת רוצה למכור. אחרי זה המחלקה המשפטית נכנסת לפעולה ובודקת בעלות אמיתית, כדי שלא ניפול על מתחזים. ואז מגיע שלב האישורים הצבאיים, גיבוש משפחות שיגורו בבניין ועוד המון בירוקרטיה".
עד היום הצליחה העמותה לרכוש שמונה בניינים, וכמה נוספים כבר נמצאים בשלב מתקדם.
פליישמן מספרת על שינוי אקלים ממשי: "מאז ששר האוצר סמוטריץ’ בתפקיד, האווירה בשטח חיובית יותר. אפילו בצבא אומרים שכשהיהודים גרים בשכונות הביטחון משתפר, לא מסתבך”.
אריה גוטליב, מתושבי העיר, מתאר תחושת סיפוק נדירה: "אנחנו ארבעים מטר מהמערה. תן לי את הווילה הכי מפוארת בסביון אני לא עוזב. כל קפה שאני שותה בחברון זו מצוות יישוב הארץ. זה לא כמו לשתות קפה בבית קפה".
לדבריו, גם כוחות הביטחון מבינים את התרומה: "אמרו לנו שאנחנו חושבים שהם מגנים עלינו אבל בעצם אנחנו מגנים עליהם. עצם הנוכחות שלנו עוזרת".
צביה בן שי, דור שלישי בחברון, חזרה לגור בעיר אחרי יותר מ־50 שנה: "תמיד רציתי להיות קרובה למערה. זה המקום הכי מתאים לי. היום זה מרגיש כמו שכונה, אנשים הולכים ברגל, נכנסים, יוצאים. יש תנועה, יש חיים. עוד שנה תהיה כאן ממש עיר".
ופליישמן מסכמת במסר חד: "אנחנו צריכים להיות גם בערים הערביות עצמן, לא רק סביבן. ההתיישבות מסביב חשובה אבל האחיזה בלב הערים היא קריטית. ‘הרחיבי מקום אהלך’ זו לא רק סיסמה. זו שליחות. ואנחנו קוראים לציבור מי שרוצה לראות חברון יהודית, שידע: זה בידיים שלנו, וזה תלוי בכסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו