מול חברה שאיבדה רגישות - אצילות הנפש של משפחת גולדין הפכה למצפן מוסרי

הישראליות מתקשה עם עמדות מורכבות. אנו רגילים לחצות את העולם לשאלת האם לנו אתה או לצרינו, ומה הפוזיציה, האג׳נדה או הנרטיב שבשמו נאמרים הדברים.

במשך 11 שנים, משפחת גולדין ניהלה מאבק מורכב על הדבר הכי פשוט - החזרת גופת בנם, סגן הדר גולדין, לקבורה באדמת המולדת. מאבק ההורים לאה ושמחה, אחיו התאום צור ואחותו איילת, אתגר את העמדות הקוטביות, והראה מהי אצילות נפש ישראלית.

מאז שלהי מבצע "צוק איתן" ב-2014. החלה משפחת גולדין במאבק ארוך, עקבי ועיקש להשבת בנם. הם לא ביקשו פעולות צבאיות נועזות בכל מחיר, ולא קראו לסכן חיי חיילים אחרים. הם גם לא דרשו עסקאות שחרור מחבלים. הם ביקשו רק דבר אחד בלבד: שמדינת ישראל תדרוש. שתעמוד על שלה, שתאמר בקול ברור שהחזרת חלליה היא תנאי בסיסי לכל הסדר, לכל הפסקת אש, לכל שיח מדיני.

במקום זה, במשך תשע שנים, התגלה שהמדינה מוותרת מראש. סבבי לחימה באו והלכו, מגעים רגישים התנהלו בחוסר רגישות, ואיכשהו משפחת גולדין נותרה סימן השאלה בשולי הטקס. אלו שחובה להזמין, אבל שמים בשורה האחרונה, כי למי יש כוח לכל הטענות הצודקות שלהם?

רמטכ"לים התחלפו, ממשלות באו והלכו, אבל כיאה לכללי הטקס התס״ח והכסת״ח - כשזה נגע להדר גולדין - כולם הצטרפו לאנונימוס. ״גורמים בכירים״ או ״שרים בקבינט״ ללא שם, הדליפו לכלי תקשורת ביקורת על המשפחה. מאחורי מסכת האנונימיות, הואשמה משפחת גולדין על הסגנון ״הבוטה״ ועל הלחץ שהם מפעילים על המערכת. ולפרקים זה התדרדר להאשמת קורבן.

האנונימים טענו כי בני המשפחה פוגעים במאמצי ההשבה של בנם מעצם ההתעקשות שלהם על הצדק. כך, במשך יותר מעשור, הושארה משפחת גולדין להיטלטל בכף הקלע של הישראליות - לא יוצאים ולא נכנסים, מסתובבים בין תקווה לייאוש מדי יום ומדי שעה.

האבסורד הגיע לשיאו כאשר אימו של גולדין נאבקה בנסיונות של צה"ל להגדיר את בנה כ"חלל" במקום "נעדר", כאילו שינוי המילה יאפשר לקבור את המציאות ולהמשיך הלאה. המשפחה נאלצה לנהל מאבק פרוצדורלי כדי שהדר יוכר כחטוף. מאבק על ניסוח שהסתיר מאחוריו שאלת עומק: כמה החברה הישראלית באמת מתעקשת על השבת כל חייל שנלחם ונפל בשם כולנו?

בראיונות השונים לאורך השנים, חזרה לאה גולדין והדגישה שהחובה של המדינה היא להחזיר את חייליה הביתה - חיים או מתים. ״אחרת היא מאבדת את עצמה". וזה בדיוק מה שקרה - איבדנו את עצמנו, התרגלנו.

במשך שנים ארוכות חלפתי מדי שבוע על פני שלט ארבעת החטופים בעוטף. על השלט צויירו תמונותיהם של הדר גולדין, אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד ואורון שאול. מודה, היו רגעים ושנים שבהם חשבתי שהארבעה יצטרפו לרון ארד וישארו לנצח רק ציור שמזכיר את מה שממשלות ישראל העדיפה לשכוח.

מאז 7 באוקטובר, הצטרפו מאות משפחות חדשות אל המקום ההוא של היעדר, של המתנה אינסופית, של כאב שאין לו כתובת וגעגועים חסרי מיקוד. משפחת גולדין, שכבר הכירה היטב את טעם המאבק המר, פתחה בפני משפחות החטופים את ליבה ותמכה כדי שאף אחד לא יישאר לבד, כמו שהם ומשפחתו של אורון שאול ז״ל נשארו במשך שנים ארוכות. לעזור להם להפוך את הכאב והייאוש הפרטי לאחריות ציבורית.

היום, חזר הדר גולדין הביתה, לאחר שנים ארוכות ומטלטלות אל אדמת המולדת עליה יצא להגן. עוד ארבעה חטופים חללים נותרו בידי החמאס, אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים לגבי, זה שמשפחת גולדין לא תזנח את המאבק על הצדק, גם כשמאבקם הסתיים. שכן מהי אצילות נפש אם לא לעשות את הדבר הנכון, לא בגלל שהוא נוגע לך אישית, אלא בגלל שהוא נכון.