השבתו של הדר גולדין איננה תמונות ניצחון

קרב רפיח. קרב שהותיר עננת פיח, קרב שלא היה לו סוף. הוא החל ביום שישי, 1 באוגוסט 2014, והסתיים רק אמש אחרי יותר מאחת עשרה שנים - עם השבתו של הלוחם שנפל ונחטף בו, סגן הדר גולדין.

כוח של סיירת גבעתי שעסק באיתור מנהרות, נתקל במחבלים שיצאו ממנהרה, הפרו את הפסקת האש וירו על הכוח. מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, שהוביל את הכוח, נהרג, יחד עם סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני.

זכיתי לכתוב רומן ביוגרפי על חייו הסוערים והמסורים של בניה שראל. חשתי שלספר אין סוף. בור המנהרה נותר פתוח והפצע פעור וכואב. המילים האחרונות בספר מוקדשות להדר גולדין, פקודו של בניה, ולתפילה לשחרורו.

משפחתו של הדר לא רק התפללה - היא פעלה. את כאב הקרב של נגמר נשאה המשפחה בגבורה ובאציליות, ויצאה לקרב. הקרב על התודעה, הקרב על הרעות והאחריות, ועל החוב המוסרי לא להשאיר אף חייל מאחור.

משפחת גולדין דרשה מממשלות ישראל לא להעביר מזוודות כסף וסיוע הומניטרי לרצועת עזה, והתנגדה בתוקף לשחרור מחבלים. המאבק העיקש זכה לתהודה, אך לא הוליד תנועת מחאה המונית ולא צבר תאוצה. בשונה מגלעד שליט, הדר גולדין לא היה עוד בין החיים. בשונה מגלעד שליט, משפחתו לא דרשה תבוסתנות וכניעה מול חטיפה.

הדר גולדין, הקצין הנחוש והרגיש, שהיה לומד מסילת ישרים בכל רגע פנוי וכותב בכתב יד קטנטן ומסודר הערות ותובנות על תיקון המידות, לימד את כולנו גם אחרי מותו, שיעור גדול.

הוא זכה לשוב אל אדמת המולדת, בלי שישוחררו תמורת גופתו מחבלים חיים. יותר מכך, גופתו נמצאה יחד עם גפותיהם של שישה פעילי יחידת הצל בזרוע הצבאית של חמאס, ששמרו על מה שהם כינו "הקופסא השחורה" (כפי שפרסם אבו עלי אקספרס).

הצללים שמרו על האוצר, אך נדמה כי מתוך הקופסא השחורה התפרצה רוח חיים וכילתה את הארורים, הרוצחים חיים וסוחרים במתים. נדמה כי השבוי המת קם על שוביו לחסלם - ואולי אלו אנו שקמנו בשמו כעם והשתחררנו מן השבי המחשבתי שהיינו בו, מן האשליה שאפשר לאלף את המפלצת, להאכיל אותה ולזכות בקצת שקט.  

ששת השקים הלבנים של גופות פעילי יחידת הצל היא תמונת ניצחון. חטוף ישראלי חי או מת איננו עוד נכס אלא נטל. מי שיעז לחטוף ישראלים, יפתחו עליו שערי הגיהינום. עריו יחרבו, ופעילו יקברו חיים במנהרות.

הלוואי שלמדנו את הלקח. הלוואי שנדע להמשיך את המלאכה עד לתבוסה מוחלטת של חמאס. הלוואי שלא נאלץ ללמוד עוד בדרך הקשה והנוראה.

השבתו של הדר איננה תמונות ניצחון. הוא לא שב הביתה, הוא שב לקבר ישראל. זו תמונת כאב מצמררת של אב, אם, אח תאום, אחות ואח, שלא יכלו להתנחם, שהמוות הסופי היה עבורם אינסופי. זו תמונה מייסרת של ארוסה שהמשיכה בכאב נורא הלאה, נושאת בתוכה יום יום את הלבטים. זו תמונה של קרב עצוב, שמזכירה לנו את הציניות של אויבינו שאינם מכבדים הפסקות אש, אז והיום. זו תמונה שננצור אל ליבנו. זו תמונה שיש בה סוף.