למרות שייכותן למשפחת השכול - בחרו לשרת כקצינות נפגעים: "חיבור בין מוות לחיים"

"יש אירוע אחד שהולך איתי", מספרת סגן נריה חובב, בת 23 מהיישוב עלי, קצינת נפגעים בחיל רגלים. "לוחם צנחנים בחטיבת המילואים שאני מלווה נפצע באורח אנוש באחד החגים. הקפיצו אותי ונסעתי לבית החולים. אשתו של הפצוע היתה בהיריון ונכנסה ללחץ מהבשורה, אז שלחו אותה לאולטרסאונד. ליוויתי אותה בבדיקה, והרגשתי איך הקב"ה שם אותי במקום הנכון באופן הכי מדויק. החייל לא שרד את הפציעה, ואחרי חמישה ימים נפטר".

התינוק שברחם האם לא יכיר את אביו - ממש כמו נריה, שאיבדה את אביה, אריאל חובב, מ"פ בצנחנים, שנפל כשחתר למגע מול מחבל בפיגוע בשנת 2002 בדרכו לשירות הצבאי. נריה היתה אז ברחם אמה, בדיוק כמו העובר שליוותה.

"תמיד רציתי להיות בצנחנים, וגם להיות קצינת נפגעים. גם אחי, שהיה בן ארבעה חודשים כשאבא שלנו נהרג, משרת בצנחנים, בגדוד 890, הגדוד של אבא. אחי נכנס ויוצא מעזה, ואמא שלי המיוחדת מכילה את הכל.

"קצינות נפגעים ליוו אותנו מילדות. אני זוכרת שהן היו מקלחות אותנו. אני בקשר טוב עם רובן עד היום. אבל כשניסיתי להתקבל לתפקיד לא עברתי את ראיון ה'חוסן', אז בסוף התגייסתי לתפקיד מש"קית ת"ש ושובצתי בגדוד 202 בצנחנים. משם יצאתי לקצונה והייתי קצינת ת"ש בפיקוד מרכז. כשפרצה המלחמה נפתחו עוד תקנים של קציני נפגעים, ולפני שנה וחצי עברתי למערך הנפגעים. אני חושבת שהגעתי הפעם עם חוסן וניסיון. נשארתי בצנחנים, לא החלפתי לרגע את הכומתה האדומה".

כשאת מלווה משפחות שכולות, את משתפת אותן בסיפור שלך?

"בדרך כלל כן. במלחמה הזו יש הרבה נשים בהיריון שחוו את האובדן. אין מה להגיד, אלה תחושות אחרות בגוף. כשאני יושבת מולן, זה נותן להן תקווה. הן מקבלות פרספקטיבה. יש משפחות שכשאני מספרת להן עלי נפתחות להן העיניים, ואז מתחילות מלא שאלות - אם היתה לי ילדות שמחה, ואיך מרגישים את החוסר. אני יושבת איתם ומדברת על הכל.

"לא סתם הגעתי לתפקיד. חשוב לי לגעת בחיבור של המוות לחיים. התפקיד הזה הוא גם סוג של מתנה עבורי, הוא הכניס לי בהירות בחיים. היתה לי שיחה מאוד ארוכה עם אחת האלמנות. היא שאלה אותי אם אני מרגישה שאני מכירה את אבא שלי, ואם אני מרגישה את החוסר ביום־יום. מאוד מטריד את האלמנות שהילדים לא יכירו את האבא ולא יידעו כמה הוא חיכה להם.

"אני משתפת אותן שהיו שנים שהיה בי כעס על כך שאני מכירה את אבי רק מסיפורים. כשמאבדים מישהו שמצד אחד לא הכרת ומצד שני הוא חלק ממך, זה קשה. אבל עם השנים הצלחתי להרכיב לי תמונה, והיום אני רואה באופי שלי דמיון לאבי, ואפילו אומרת לאמא, כשאני עושה משהו שהוא היה נוהג לעשות, 'יצא לי אבא אריאל'".

כשנריה היתה בת שנתיים אמה נישאה בשנית. "זכיתי באבא מוני, אבא מהמם, ובעוד ארבעה אחים. בחיים שלי יש את אבא אריאל ואת אבא מוני, שני אנשים שהם חלק ממני. אלה החיים".

"זה המקום הנכון עבורי"

סגן נועם ליבוביץ', בת 22 מתל אביב, התגייסה לחיל הים כבקרית ימית ובהמשך שירתה כקצינת שליטה. את המדים הלבנים היא החליפה אחרי שאחיה תומר, הצעיר ממנה בשנה וחודש, נפל ב־7 באוקטובר. הוא היה שריונר שלחם עם הטנק שלו בקרב גבורה והציל אנשים רבים.

"היינו החברים הכי טובים בעולם", נועם מספרת. "תומר היה מחונן וספורטאי מצטיין. שלושה שבועות לפני הגיוס, הוא נעמד בסלון הבית והודיע שהוא מוותר על המסלול בצבא לספורטאים מצטיינים ומתגייס לשריון, כי שם הכי צריך אותו.

"עם מותו חרב עלי עולמי, ולא ידעתי אם אמשיך את השירות. הבנתי שאני רוצה שינוי, ובשלושים של אחי נגשתי לקצינת הנפגעים ואמרתי לה שאני רוצה להיות קצינת נפגעים. נמשכתי לזה, זכיתי להכיר את העולם הזה מתוך האובדן.

"כשהכרתי את עולם הנפגעים, הבנתי שזה המקום הנכון עבורי, בלי קשר להיותי אחות שכולה. עשיתי את ההסבה הנדרשת כדי לעבור מהעולם המבצעי לעולם הטיפולי, ולפני חודש נכנסתי לתפקיד קצינת נפגעים כמלווה של פצועים ונכים. יש בעולם הזה כל כך הרבה דברים שלא רואים מבחוץ. ניתנה לי הזכות להיות עם אנשים ברגעים הכי קשים שלהם וגם ברגעים הכי משמחים של השיקום".

נועם מלווה כ־80 פצועים מהמלחמה הנוכחית, ועוד כ־200 נכים ותיקים. "יש רגע אחד שלא אשכח: בפעם הראשונה שהוטסתי לפצוע בבית חולים, נשארתי שם כל הלילה. ב־2:00 בלילה הפצוע יצא מהניתוח, ואמא שלו ניגשה בדמעות ונתנה לו נשיקה במצח. זו זכות להיות ברגעים הללו".

היא ממעטת לשתף את הפצועים באובדן שלה. "מגיע לכל פצוע שהוא יהיה המרכז, ושהוא יוכל לשתף אותי במה שהוא חושב ומרגיש. אני שם בשבילו לא כ'נועם אחות שכולה', אלא כ'נועם קצינת נפגעים'. יש בודדים שכן מכירים, ואם הם שואלים אני עונה בשמחה ובאהבה. אני מדברת הרבה על תומר בחיי האישיים, וגם עם הקצינות המקבילות אלי. קצינת הנפגעים שלי היא מקבילה שלי בתפקיד. זה מיוחד".

אילו תגובות קיבלת על ההחלטה?

"זה היה מסע. בהתחלה כל מי שסיפרתי לו אמר לי שלא כדאי לי לעשות את זה, שסבלתי מספיק. גם להורים שלי היה קשה עם זה. כשהסברתי לאנשים הקרובים לי למה זה חשוב לי, הבינו אותי. בחרתי לתרום ולתת מעצמי, בדיוק כמו שתומר בחר בשריון כמקום שבו הוא יוכל לתרום הכי הרבה".

נקודת החיבור

סגן שחר בלום, בת 23 ממושב קדרון הסמוך לגדרה, לא הכירה את סבה, מיכאל סיצ'וק, שנפל במלחמת יום כיפור, כשאמה היתה בת שנתיים. גם היא הגיעה, תוך כדי המלחמה, לתפקיד סגנית רמ"ד נפגעים במפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים.

"הייתי אמורה להשתחרר מצה"ל באוקטובר 2024, אבל אז החלטתי שאני רוצה לעסוק בטראומה צבאית. לפני כן שירתי במדעי ההתנהגות, כיועצת ארגונית בזרוע היבשה".

יומה הראשון בתפקיד היה לא קל, בלשון המעטה. "זה היה בשנה שעברה, אחרי החגים, ובדיוק נהרגו לנו חמישה לוחמים בלבנון. הייתי בחמ"ל, והשתדלתי לתת את התמיכה הכי טובה לקציני נפגעים בשטח ולמודיעים, ובמקביל להיות בקשר מול החטיבה שעדיין היתה בלחימה.

"אני מלווה בנים למשפחות שכולות לקראת גיוס לצבא - הכנה לצו ראשון ועזרה, בייחוד אם זה צמוד לאירוע השכול, להבין אם הם רוצים לדחות את הגיוס. יש הרבה אנשים שרוצים לשנות תפקיד כי הם רוצים להגיע ליחידה של הנפטר. תפקידי הוא לעזור להם עם זה מול צה"ל הגדול, ולהיות שם למענם. אני גם מלווה פצועים, מסייעת להם בתהליך מול משרד הביטחון ודואגת שהם יקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם".

איך הסיפור שלך משפיע על התפקיד?

"זו נקודת חיבור. גדלתי במשפחה שהשכול היה נוכח בה, אבל לא לכל המשפחות אני מספרת על סבא. אני יודעת כמה הקשר עם הצבא היה חשוב לאמי ולסבתי. גדלתי בבית שהיה בו שיח פתוח על השכול, וזה עוזר לי מול המשפחות.

"אמא שלי דואגת, אבל בעיקר מאוד גאה בי. גם לה יש קשר עם הרבה משפחות שכולות. סבתה, לוטה רמות, הוציאה ספר ילדים ששמו 'לדקלה ורותם היה אבא'. דקלה זו אמא שלי ורותם זו אחותה. הספר יצא במהדורה חדשה, ואמי מחלקת אותו למשפחות שכולות.

"אני גם מלווה משפחות שכולות ותיקות מהשנים 2000 עד 2014. הן אומרות לי 'בטח אין לך זמן אלינו במלחמה', אבל חשוב לי לומר להן שלא שכחנו אותן. רבות מהן איבדו מפקדים שליוו אותן בשנות השכול ונפלו כעת בחרבות ברזל. נכון שהצבא עוד נמצא במערכה, אבל הוא לא שכח ולא ישכח לעולם את כולם".