שנתיים שכל כולי מנהלת מאבק להחזרת רן, הוא היה אומר - "תשברו להם הכל"

בימים אלה, אני יודעת ומרגישה שעושים הכל כדי שרן ושאר החטופים יחזרו לישראל. אני מבינה שיש בעיות אותנטיות שלא תלויות בנו אלא בחמאס, אבל אני אופטימית ומקווה שזה יקרה. אני לא יודעת להגיד מתי בדיוק - זה יכול להיות בכל יום, בכל רגע. הגלגלים בתנועה. אבל אם חמאס ימשיך להפר את ההסכמות, נידרש לעשות עוד פעולות ולהפעיל עוד לחץ.

יש עוד הרבה דברים שלא האמנתי שיקרו, כמו שחרור 20 החטופים החיים - וזה הגיע! אני רק מקווה שהם רציניים בחמאס, אבל אני לא סומכת עליהם לרגע. אנחנו נמצאים בסיטואציה בעייתית, שבה יש הפרות של ההסכם מצידם, ומנגד - הם בכל זאת מחזירים חללים חטופים בטפטופים.

האם אחרי שנתיים הצלחנו לחזור לשגרה במשפחה? זה משתנה. בעלי חזר לשגרה מקצועית, גם הילדים, אבל לא באמת. כבר שנתיים אני לא עובדת. עזבתי את המשרד שהיה לי כעורכת דין, העברתי לקוחות לחברים, וכל־כולי מנהלת מאבק. טלפונים יומיים, נסיעות, ביקורים בכנסת ופגישות, משלחות לחו"ל, ראיונות - הכל סביב החזרתו של רן.

החיבוק של עם ישראל הוא מדהים. אנשים מגיעים אלינו הביתה עם תשורות, אופים עוגה, קונים פרחים, היה מישהו שסתם צייר ציור. יש תלמידים מבתי ספר שכתבו עבודות על רן. אני מקבלת המון הודעות ברשתות החברתיות, מפגשים אקראיים ברחוב שמישהו מזהה ומבקש לחבק. זה ממש מרגש להרגיש ולחוות שאני לא לבד.

אני רוצה להגיד למקבלי ההחלטות שיש גבול שצריכים למתוח, להבין ולראות לאן זה מתפתח ומה קורה. כל עוד החזרת החללים החטופים מתמשכת, אני לא מצפה מהם לעשות משהו ששובר את הכלים. אבל אם תהיה הפסקה - אז לעשות את המקסימום שאפשר, לחזור להפעיל לחץ, ולהילחם כדי שלא תהיה עוד אמא שתיאלץ לעבור את זה.

אחרי כשנתיים, רוב המשפחות שהייתי איתן בקשר קרוב במטה החטופים או בפורום תקווה זכו שיקיריהן חזרו. עכשיו אני מפתחת קשרים חדשים עם המשפחות שנותרו במעגל הנורא הזה. אישית, אני מעולם לא צעקתי ברחובות או הפגנתי, אבל זה שלי. כרגע זו המתנה קורעת לב, חוסר אונים מפחיד.

לגבי האזרחים התאילנדי והטנזני שחזרו בסוף השבוע שעבר - אני משתתפת עם משפחותיהם בתחושות הקשות, ובטוחה שהם מרגישים בדיוק כמוני. אמנם אנחנו לא מכירים, כלומר לא פגשתי או ראיתי מי מבני משפחותיהם, אבל אני בהחלט מניחה שכמו שאני מרגישה רגועה שיחזירו את כולם - גם הם סמוכים ובטוחים, אפילו בתקופה הכי לא רגועה הזו.

שמעתי את אילן, אבא של אל"ם אסף חממי, שאמר שאסף נתן צוואה לא כתובה: "אם אני נכנס לעזה כחטוף, לא אחיה, ואל תחזירו אף אחד בשבילי". וחשבתי לעצמי באותו רגע - זה כל כך רני, הכי רני. אל תטעו, הוא הרי היה גולנצ'יק. אין לי בכלל ספק שהוא היה אומר: תשברו להם את הידיים והרגליים ואל תשאירו מהם זכר. הלוואי שיהיה נס, ושהוא קיבל טיפול רפואי ושרד את התקופה.