האלימות נגד הנשים בחברה הדתית-חרדית: שלום בית או שתיקה מסוכנת?

אלימות במשפחה היא אחת הבעיות החברתיות הקשות בישראל והיא חוצה מגזרים, אבל בחברות סגורות כמו החברה החרדית והדתית היא לובשת לעיתים צורה אחרת ומוסתרת יותר - אלימות רוחנית, שימוש בדת כדי לשלוט, להשפיל או לכפות אורחות חיים - וחוברת לנורמות של בושה ושל "שלום בית" שמרחיקות נשים מבקשת עזרה.

לאלימות הזו מצטרף מאפיין ייחודי: הרב ככתובת ראשונה, לעיתים לפני המשטרה או גורמי הרווחה. סביב מעגל השנה, ובעיקר בחגים, המתח הביתי גובר, ובשנתיים האחרונות גם הזמינות של נשק בבתים מוסיפה שכבת סיכון. בין עדויות נשים, דברי אנשי מקצוע ורב קהילה, מתבהרת תמונה מורכבת וגם ניסיונות לשנות מבפנים.

שרי מאיר, סמנכ"ל עמותת "בת מלך" המפעילה את שלושת המקלטים היחידים בארץ לנשים דתיות וחרדיות נפגעות אלימות, מסבירה שצורות האלימות הרוחנית מגוונות: איסור לקרוא ספרים, כפייה דתית, ניצול מצוות כענישה, שליטה במרחב האישי או במצוות.

"זה יכול להיות ניקיון כפייתי לפני פסח כדי להראות מי מחליט, או דווקא ביזוי כשאישה מתלבשת בצניעות. לא להוציא אותה בקידוש, לבטל את תפילתה, לדחוף אותה בתפילת שמונה-עשרה, לומר שהיא לא צנועה, או לחלופין צנועה מדי.

"יש גם כפייה של חיזוק דתי בזמן מלחמה, כמו גברים שהכריחו את נשותיהם לשרוף פאות כדי להושיע את ישראל או לקרוא תהילים במשך שעות עם הילדים. וכשזה מגיע לאינטימיות, כשאישה רוצה לשמור הלכות טהרה והבעל טוען שהיא חייבת לרצות אותו - גם זה אלימות. כי זה כבר לא מרצון".

לדבריה, "הגבולות בין ריצוי, שליטה ובחירה מטושטשים כשמכניסים את ההלכה כגורם משפיע. קשה לזהות אלימות רוחנית, היא עטופה ביראת שמיים. ההצדקה לאלימות פיזית תהיה: 'את הבאת אותי לזה', 'את הבאת אותי לקצה'.

"המקלטים של 'בת מלך' נמצאים בתפוסה מלאה, ויש נשים בהמתנה שאי אפשר לתת להן מענה מיידי. מה שחשוב שיקרה הוא שאנשים, ציבור ורבנים, יבינו את תופעת האלימות במשפחה, יזהו וייפנו למקומות הנכונים. היום לעיתים רבנים ואנשי חינוך, שמהווים כתובת ראשונה לפניות של נשים חרדיות, לא מבינים שאלו תופעות של אלימות ולכן משאירים את האישה בבית בשם שלום בית. וצריך להבין ששלום בית הוא ערך חשוב ומקודש אך לא כשהוא מסכן את שלומה הנפשי והפיזי של האישה".

מאפיין ייחודי נוסף של החברה החרדית הוא הרב, שמהווה כתובת לתלונות של בני זוג ולבקשות עזרה מצד מי שחווים אלימות

מאיר מצביעה על תקופות של חגים ומועדים כמועדים לפורענות: "באופן כללי, כל שהות יתר בבית של האישה עם בעלה והילדים כמו בחגים היא זמן מסוכן. הנשים שמגיעות אלינו מתארות את החגים כזמן סיוט. ההתפרצות לא צפויה בין אם הילד לא קם לבית הכנסת, בין אם הוציאה כסף על מוצרים לחג, בין אם בישלה, או מדוע הכינה כך וכך. חלק מהגברים משתמשים בפסוקים כדי להצדיק את האלימות כמו: 'אישה כשרה עושה רצון בעלה', או 'והוא ימשול בה'. אלימות רוחנית אינה פחות הרסנית מאלימות פיזית. זו שליטה וביטול של עולמו הפנימי של אדם, שימוש בדת כדי להשתיק, להפחיד או לנתק אותו מכוחותיו".

פנייה סמויה מול פנייה גלויה

פייני סוקניק, מנהלת שותפויות ביוזמת "קוים אדומים" ופעילה חברתית חרדית, מסבירה כי החברה החרדית לא חיה בריק. "כשכולם מתמודדים עם הסלמה ואלימות - זה משפיע גם פנימה. מצד אחד יותר נשים מעזות לדבר, מצד שני יש התנגדות פנימית לשיח הזה מתוך רצון לשמור על השם הטוב של החברה ו/או של המשפחה.

"הקונפליקט הזה יוצר בו-זמנית גם שתיקה וגם זעקה. נשים חיות בתוך המתח הזה - הרצון להשתייך לקהילה מול הצורך לדבר. מתוך לא תעמוד על דם רעך. גם רבנים כבר מבינים שצריך לפעול יותר".

פייני סוקניק: "יותר נשים מעזות לדבר, מצד שני יש התנגדות פנימית לשיח הזה כדי לשמור על השם הטוב של החברה והמשפחה"

מאפיין ייחודי נוסף של החברה החרדית הוא הרב, שמהווה כתובת לתלונות של בני זוג ולבקשות עזרה מצד מי שחווים אלימות. הרב שלמה ליפשיץ, רב קהילה בבני ברק ומורה הוראה, מסביר בשיחה ל"ישראל היום" מדוע הוא מהווה כתובת לבעיות של אלימות בתוך המשפחה וכיצד הוא מסייע.

"את המקרים הקשים של האלימות הפיזית אני כמעט שלא פוגש. שאר סוגי האלימות - אלימות כלכלית, דתית, מילולית ועוד - בוודאי פוגשים בחיי היומיום וודאי שזה מגיע לרב. הרב מהווה כתובת פעמיים: פעם אחת סמויה ופעם אחת גלויה. כתובת סמויה היא כשהפונים מדברים איתו על האלימות מבלי שהם יודעים שהם מדברים על זה וחושפים את עצמם. השאלה חושפת אותם: 'אשתי קונה מה שהיא רוצה. היא חושבת שהכסף שלה ולא מבינה שהכסף שלי'.

"אם הרב ער לזה, הוא מבין שיש כאן מקרה אלימות. או שאלות של דת: 'בעלי לא מוכן לעשות את החומרה שאבא שלי עושה'. כשנשים נקלעות לאלימות הן יותר אומללות. כשהתפיסה של הבעל היא שהוא הדיקטטור בבית, שהוא יכול להכריח כיסוי ראש, לבוש, בטהרת המשפחה - זה מצביע על אלימות.

"נכון שאדם חרדי יכול לרצות להשפיע שהבית יהיה יותר רוחני. אבל ההבדל הוא עצום. אם הוא מבין את תפקידו כאדם שיכול לנסות להשפיע, להציע, להיות שותפים בכך. לאלימות יש את התסמינים שלה. אם הוא בגישה של למה לא סרים למשמעתו כמו דיקטטור - זו בעיה קשה. יש פערים דתיים שהם סיבה לגירושין. זה לא קשור לאלימות. בכל פעם שאדם משתמש בכוח הוא לא בסדר. הוא יכול לבקש נורמה מבחינה מתאימה רוחנית, כלכלית, אבל יש לנסות לכוון את הבית, ויש את הניסיון להיות אלים.

"אני מודע וער לכך כי אני קורא חומר מקצועי, שומע הרצאות ונמצא בקשר עם אנשי מקצוע. כשאני מרגיש שמשהו לא טוב בשאלות של אנשים שפונים אלי - אני מתייעץ עם אנשי מקצוע. אני לא כל-יכול, אבל אני יכול לנסות להציל את המקרה.

הרב שלמה ליפשיץ: "הסיבה שמגיעים אלי ולא למשטרה היא כי לעיתים אחרי פנייה למשטרה עלולה להיות החמרה של האלימות"

לפעול בחוכמה מאחורי הקלעים

"בפעם השנייה הרב הוא כתובת גלויה. הכתובת הגלויה זה כשהצד הנפגע מגיע אלי להתלונן. הם יגיעו אלי הרבה לפני שילכו למשטרה. הרב הוא כתובת לכל התמודדות. הרב לא רק מוסר שיעורים ועונה על בעיות הלכתיות. התפקיד האמיתי של הרב זה לענות לשאלות של הציבור, להיות כתובת, לדבר על מה שהם צריכים ורוצים. כשאי אפשר שהבעל יהיה נוכח אני מקפיד לקבל נשים בנוכחות אשתי, אבל עדיף בנוכחות הבעל".

אילו מקרים מגיעים אליך? על מה נשים מתלוננות?

"יש מקרים של ריבים בגלל הטענה שהבעל לא יודע להתנהג כמו שצריך ולתמוך. הוא בעצם מתנהג כמו דיקטטור - לא נותן כרטיס אשראי או מספק צרכים מינימליים שהאישה זקוקה להם. הסיבה שמגיעים אלי ולא למשטרה היא כי לעיתים אחרי פנייה למשטרה עלולה להיות החמרה של האלימות.

"המשטרה זה גוף מצוין עם שיניים. אני גוף בלי שיניים. אבל לפעמים המשטרה יכולה לפעול עם כללים נוקשים שהם מצוינים במדינה שצריכה חוק, ומול האדם הפרטי יש צורך להתנהל בצורה אחרת בהתאם למאפיינים של כל סיפור. אם פועלים מייד בצורה אגרסיבית - הבעל עלול לפגוע באישה יותר. ואם יודעים לפעול בחוכמה מאחורי הקלעים, הבעל אפילו לא יודע שאשתו באה להתלונן. אני אזמין אותו אלי, אדבר איתו.

"אם יודעים לדבר עם בן אדם נכון, מגיעים למצב שהוא יודע בעצמו לספר את הסיפור שלו. אני מלמד את הצד הנפגע לא להישאר בזה לבד. לפתוח את המקרה גם מול אנשי מקצוע וגם מול משפחה, חברים וכדומה, לא רק מולי. הרבה אנשים ומשפחות הצלתי.

זליגה מהחברה הכללית למגזר

"כשאלימות היא אלימות ממש, אלימות פיזית, זה כמעט שלא מגיע אלי. אני חושב שכשיש אלימות פיזית ממש, אנשים יודעים להתלונן במשטרה. או שבציבורים שאיתם אני מתעסק יש את זה פחות".

רחל בוכבוט, אסתר כהן, הודיה פדידה - שלוש נשים מהמגזר החרדי והדתי שנרצחו בפחות משנתיים על ידי מי שהיו בני זוגן. שלושה מקרים טרגיים שהתרחשו במשך תקופה קצרה יחסית המעלים את השאלה אם מה שהיה נחשב מחוץ לתחום במגזר החרדי זולג פנימה, ומדוע.

בשנים קודמות הבליחו בכותרות מקרי קצה שתורצו בתירוצים שונים של "הם לא בדיוק חרדים" או "הם היו נטע זר ומוזר". כך במארס 2023 כשחרדי הצית את גרושתו החרדית, שנפצעה ופונתה במצב קשה לבית החולים הדסה בירושלים, או ביוני 2020 כשגבר כבן 40 דקר את אשתו בדירתם במודיעין עילית. אם אז ניתן היה לפטור את המציאות באמירות בלתי מחייבות, הרי שכעת לא ניתן עוד להתעלם מהשאלה.

בעבר במגזר החרדי והדתי האלימות הקשה - מילולית ואף פיזית - היתה נבלמת בגבול מסוים, בעוד ששלושה מקרי רצח בשנה מחייבים להבין מה השתנה.

רלה מזלי, רכזת קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", סבורה כי החברה החרדית עברה בשנתיים האחרונות תהליכים שהובילו לכך: "מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נכנסו כמויות אדירות של כלי נשק לחברה האזרחית, ובתוכה גם לחברה החרדית. בין אם דרך מי שהתגייסו לצבא במסלולים שונים, דרך גופי ההצלה וההתנדבות או היישובים המזכים ברישיון נשק.

"כתוצאה מכך, באופן די פשוט גם האפשרות שנשק יהווה כלי רצח עלתה. נשק בתוך בית תמיד יהווה גורם מאיים גם אם לא נעשה בו שימוש. מספיק שהוא שם כדי להרתיע. אין ספק שניתן להסביר את העלייה במספר מקרי הרצח בכניסה מסיבית של כלי נשק, מה שלא היה בעבר".

שרי מאיר: "אלימות קיימת בכל מגזר וגם בציבור החרדי והדתי. אלימות בתוך המשפחה לא פסחה על אף מגזר בישראל"

לצד העלייה בכמות כלי הנשק במגזרים החרדי והדתי - תופעה שלעיתים הצילה חיים כמו בפיגוע בצומת רמות שבו מי שנטרלו את המפגע היו אזרחים חרדים נושאי נשק - לא נעשו קמפיינים ייעודיים במגזר שיסבירו על הסכנות. לא הוקדשו מאמצים להסברה לנשים נפגעות אלימות על האפשרויות לפנות לעזרה כשהן חשות מאוימות מכלי נשק במשפחה.

טענתם של אנשי מקצוע רבים שאיתם שוחחנו אינה נגד עצם כניסת הנשק בעת הצורך, אלא נגד העובדה שעם הגידול הדרמטי במספר רישיונות הנשק וההקלות הרבות לא ננקטו במקביל צעדי הגנה שימנעו זליגה של נשק לידיים לא ראויות. בנוסף, משרדי הממשלה הרלוונטיים - הרווחה, הבריאות והביטוח הלאומי - עדיין אינם מסונכרנים עם המשרד לביטחון לאומי באופן מלא, ואינם חולקים עימו מידע קריטי על מצבם הנפשי והאישי של אזרחים, דבר שיכול היה להציל חיים.

סדק של שינוי

שרי מאיר: "אחרי כל רצח של אישה דתייה או חרדית יש עלייה בפניות של נשים חרדיות לקו הסיוע והגעה למקלטים. פתאום נשים מבינות שמה שהן חוות יכול להגיע לכדי רצח.

"אלימות קיימת בכל מגזר, וגם בציבור החרדי והדתי. 'בת מלך' ב-30 שנות קיומה חשפה את העובדה שאלימות בתוך המשפחה לא פסחה על אף מגזר. לגבי מקרי הרצח אני עוד לא יכולה לומר שזו תופעה. נוכל לומר זאת רק בפרספקטיבה של שנים. אך חשוב לדעת שלפני הרצח, שהוא הקצה שעליו שומעים בחדשות, יש מקרים קשים של אלימות רגשית, רוחנית, פיזית, מילולית, מינית וכלכלית. אנחנו זועקים שנים כדי שלא נגיע למקרי הרצח, כדי שנשים תדענה לפנות קודם לגורמי סיוע מבלי להתבייש ושיידעו שיש מי שיכול לסייע".

פייני סוקניק ממשיכה ואומרת: "העלייה החדה במספר מקרי הרצח של נשים דתיות וחרדיות בשנה אחת היא לא סטטיסטיקה יבשה, זו נורת אזהרה. לא תמיד זו תופעה חדשה, לפעמים זו הסרת מסכות. מה שהיה מושתק יוצא החוצה. אבל ההסלמה מצביעה על כך שמנגנוני ההגנה לא מצליחים לתת מענה ושאלימות שלא נבלמה בזמן הפכה לרצח.

"שלושת מקרי הרצח של רחל בוכבוט, אסתר כהן ותהילה פדידה הם לא רק טרגדיות אישיות קשות אלא גם סימני אזהרה חריפים לגבי מה שקורה בחברה החרדית - שבירת המיתוס 'אצלנו זה לא קורה'. אני לא חושבת שאפשר לומר שזו תופעה, אבל בוודאי כבר אי אפשר להתעלם מאלימות בזוגיות - שהרצח הוא מקרה הקיצון שלה.

"החברה החרדית עדיין סובלת משיח מצומצם סביב אלימות במשפחה. מושגים כמו שלום בית וצניעות משמשים לעיתים כדי לטשטש את האלימות, ויוצרים אווירה של שתיקה, פחד ובושה שמונעת פנייה לעזרה בזמן. כל מקרה כזה הוא לא רק פגיעה במשפחה אחת אלא טלטלה שמרעידה את כל הקהילה, בנות כיתה, שכנים, חברות, ילדים".

לדברי סוקניק, המקרים הקשים הללו יצרו גם סדק של שינוי. "יש יותר שיח פתוח ברשתות החרדיות ובמדיה הכללית, לחץ על הנהגה רבנית וציבורית לעסוק באלימות לא רק כסטייה חריגה אלא כבעיה מערכתית. נולדות יוזמות חדשות, תוכניות הדרכה לחתנים ולכלות, קמפיינים מותאמים תרבותית, ופורום 'גבול נכון' שהקים ארגון 'קווים אדומים' - קואליציה חרדית ראשונה מסוגה המאחדת עמותות, אנשי ונשות מקצוע, רבנים, מדריכי חתנים וכלות, נשות טיפול ונציגי רשויות".