כשבני קצובר, ראש המועצה האזורית שומרון דאז, נזכר בימים שלפני רצח רבין, פניו מתקדרות. "התחושה שלי היתה שרבין מוביל אותנו לסף התהום, ושאנחנו עומדים לשלם על הסכמי אוסלו במשך דורות ובמחיר דמים כבד מאוד. לכן מועצת יש"ע ארגנה הפגנות, שביתות ומחאות, נעדרנו ימים שלמים מבתינו כדי לשדר לאומה שזה מהלך אסוני שטוב לא יכול לצאת ממנו".
בזמן אמת, ראית שההפגנות יכולות להפוך לאלימות?
"חד-משמעית - לא. כי ההשפעה המרכזית על המחנה שמחה היתה של הרב צבי יהודה קוק ותלמידי מרכז הרב, שם אלימות או אפילו קללות הם גבול שלא חוצים אותו. אני זוכר דווקא משהו הפוך: ששמיר הזמין את ישראל הראל והזהיר אותו ששב"כ, הממשלה ובמיוחד מפלגת העבודה עומדים לארגן 'רצח ארלוזורוב מספר 2' ולהאשים את המתנחלים בו, ובכך לעצור את המחאה נגד אוסלו.
"לא היה לנו מה לעשות עם המידע הזה, מאוחר יותר זה הסביר לי כמה דברים. הרי ברור שהשב"כ ידע על יגאל עמיר ולכן עיקר לו את התחמושת. לכן כשהוא ירה ברבין מישהו קרא "סרק, סרק". לכן גם לא עצרו את עמיר מראש. הסיבה שבסופו של דבר הכדורים היו חיים היתה שאחיו של יגאל, חגי, החליף אותם, כי חשב שהכדורים החדשים יהיו יעילים יותר. אלו לא המצאות שלי, זה דבר שהתפרסם רשמית".
והיום, כשאתה רואה את ההפגנות בקפלן, אתה יכול להשוות בינן לבין המחאה נגד אוסלו?
"ההשוואה מתבקשת, כי הם התחילו לחצות קווים אדומים, ולא מדובר באדם יחיד שאיבד את הראש אלא באסכולה שלמה, בקבוצה, אמנם קבוצת מיעוט, אבל הדינמיקה בתוך הקבוצה יכולה להגיע למחוזות הכי קשים".
בני קצובר: "לקחנו כלים כבדים ופרצנו בערך 200 ק"מ דרכים כדי לחבר בין היישובים. רבין לא עצר אותנו. יותר מאוחר הוא אפילו השיג לנו בצורה עקיפה מימון לפרויקט הזה"
קצובר נזכר ביחסים שהיו למתיישבים עם ראש הממשלה המנוח, שבניגוד לתדמית היו לא רעים. "למשל, ב-1993, כשהוא בישל את הסכמי אוסלו, לקחנו כלים כבדים, פרצנו בערך 200 ק"מ דרכים לקרקעות בהרים כדי לחבר בין היישובים. רבין לא עצר אותנו למרות שהוא ידע מה אנחנו עושים. יותר מאוחר הוא אפילו השיג לנו בצורה עקיפה מימון לפרויקט הזה. או למשל, הוא לא הקפיא בנייה פרטית ביש"ע, ואף סירב להעביר לאמריקנים מפות שאיתן יוכלו לעקוב אחרי חריגות בנייה".
אתה מתגעגע אליו לפעמים?
"געגוע זאת לא המילה - אבל היתה הערכה. הערכנו אותו והוא סמך עלינו. היו כמה דברים שעשינו יחד, שלו פרסמנו אותם היתה נגרמת לו אי-נעימות לא קטנה".
"הזלזול של מפא"י"
על קיר האבנים שמול ביתה של ראש מועצת קדומים לשעבר, דניאלה וייס, מופיע משפט שרבין אמר אחרי העלייה לסבסטיה ב-1975: "תשאירו אותם שבועיים-שלושה – הם ילכו בעצמם".
"זו היתה תמצית של הזלזול של מפא"י בציבור הסרוג. הזלזול הזה חתך לי בבשר החי. תליתי את זה כי מאז חוללנו מהפכה מהגדולות שידעה הציונות, מהפכת גוש אמונים. לא הלכנו לשום מקום".
דניאלה וייס: "אמרו בדיעבד שהרצח היה באוויר. כיום הסכנה יותר גדולה. אז ההפגנות לא היו נגדו, לא נגד כל מחנה השמאל. הרגשנו יותר חובה לאומית מאשר עימות בין־מחנאי"
דניאלה וייס השתתפה בכל ההפגנות נגד אוסלו. היא זוכרת בבירור איך יום לאחר שרבין מונה לראש הממשלה, הוא הורה לנעול את כל הבתים בקדומים שנבנו זה עתה, כדי שלא יאוכלסו. "אני חושבת שהוא עשה את זה בעוד יישובים. הסגנית שלי ואני נכנסנו דרך החלונות ופתחנו את הדלתות בכוח. למדתי מזה שבאמת המפא"יניקים מעשיים".
היא מעידה שההפגנות נגד ההסכם היו עדינות מאוד. היא זוכרת דיון בין שתי מפגינות אם מותר לכנות את רבין "בוגד", או אולי זה עובר את הגבול.
"אני אפילו לא זוכרת שחסמנו כבישים. אם אני משווה בין ההפגנות אז לאלה של היום עם החזיזים, טבעת האש וכו', אם היום ההפגנות הן עשר, אז הן היו פחות מארבע. היו שאמרו בדיעבד שהרצח היה באוויר, אני ממש לא הרגשתי. כיום הסכנה גדולה יותר. אני מרגישה שמלבים שנאה כלפי מגזר שלם. אז ההפגנות לא היו נגדו, לא נגד כל מחנה השמאל. הרגשנו יותר חובה לאומית מאשר עימות בין-מחנאי".
לאחר הרצח חשה וייס אכזבה קשה מהציבור הסרוג על כך שהרגיש צורך להצטדק על הרצח. "ציבור שלם התקפל והתנצל על משהו שהוא לא אשם בו. ההתנצלות המתמשכת הזו ותחושת ההתבטלות והנחיתות היא גלותית ופשוט מזיקה. כי אנחנו אנשים עדינים באמת. זה שעשה את זה לא גדל בבית המדרש שלנו. אצלנו לא מלמדים לרצוח".
פנחס ולרשטיין: "עד יומו האחרון רבין כעס על פרס שהוביל אותו לחתום על ההסכם. העובדה שהוא נכנע לו בסופו של דבר באה מהערכת מצב ביטחונית. הוא אהב את זה? אני בטוח שלא"
מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, פנחס ולרשטיין, טוען שרבין ז"ל תרם באופן חסר תקדים לצמיחת היישובים ביש"ע. הוא כנראה לא התכוון להשלכות של מעשיו, אבל סלילת הכבישים העוקפים, שהיתה חלק מהסכמי אוסלו, הביאה לקפיצה דמוגרפית משמעותית.
"לא היתה דלת פתוחה"
בעיני ולרשטיין, רבין לא אהב את הסכם אוסלו ולא רצה לחתום עליו. בהסכם עצמו הוא התעקש על שמירת הכבישים העוקפים באחריות צבאית של צה"ל ובעליונות טופוגרפית שלהם על כבישים אחרים.
"את הביטוי 'מחתרת אוסלו' טבע רבין, ועד יומו האחרון הוא כעס על פרס שהוביל אותו לחתום על ההסכם. העובדה שהוא נכנע לו בסופו של דבר באה מתוך הערכת מצב ביטחונית. האם הוא אהב את זה? אני בטוח שלא".
מה היה טיב היחסים בין ראשי המתיישבים לראש הממשלה?
"ברור שלא היתה לנו דלת פתוחה אצל רבין כמו אצל שרון. היו ערוצי תקשורת, אבל הם לא היו סדירים".
האם בזמן אמת יכולת לזהות סכנה בהפגנות או בהתבטאויות סביבן?
"לא זיהיתי את הסכנה ואת האפשרות לרצח. הייתי בהלם, ואני בהלם עד היום. אני מצר שאין חוק בישראל שמי שרצח את ראש הממשלה דינו מוות. זה לא עניין מגזרי, ולא משנה מאיזה בית מדרש יצא הרוצח. זאת תפיסה לא נכונה. מדינת ישראל היא תחילת שיבת ציון, אבל עדיין אנחנו לא מתייחסים לרצח ראש הממשלה, אלא לפגיעה במגזר מסוים. זה אסון לאומי שנשלם עליו לאורך דורות.
"אני לא מתייחס לרוצח עצמו, וזה שאנחנו נאלצים לומר שהוא לא מתוכנו - לא רלוונטי. אני מתייחס לרצח של מנהיג בישראל. לפני 2,600 שנה נרצח גדליה בן אחיקם, ממונה יהודי מטעם השלטון הכובש, ועד היום יש צום על שמו, כי היתה כאן פגיעה במנהיג. לכן לא מעניין אותי אם רבין הגיע מהמחנה שלי או מהמחנה השני. מה אני - קפלניסט שאומר שראש הממשלה הוא רק של חלק מהעם? ריבונות היא ריבונות - גם כאשר המנהיג חושב הפוך ממני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו