הושבו לישראל שלושה חללים חטופים אמש (ראשון). אלוף משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית - החטוף בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר; סרן עומר מקסים נאוטרה, קצין צה"ל שמשפחתו קיבלה הודעה על נפילתו בדצמבר 2024. עומר פיקד ביום הטבח על מוצב ליד ניר עוז והיה אחראי על הכוחות הראשונים שיצאו לגדר. וסמ"ר עוז דניאל, חייל צה"ל שנחטף לעזה והוכרז כנעדר מאז 7 באוקטובר וחלל צה"ל מאז 25 בפברואר 2024.
ברצועת עזה נותרו שמונה חטופים חללים: הדר גולדין, איתי חן, מני גודארד, ליאור רודאיף, דרור אור, רן גואילי, ג'ושוע לואיטו מולל וסותטיסאק רינטלאק.
משרד ראש הממשלה הודיע כי זוהו החללים החטופים אלוף-משנה אסף חממי, סמ"ר עוז דניאל, לצד סרן עומר נאוטרה. ההודעה נמסרה למשפחותיהם בתום הליך הזיהוי במרכז הלאומי לרפואה משפטית.
"ממשלת ישראל משתתפת בצערן הכבד של משפחות חממי, נאוטרה, ודניאל ושל כל משפחות החטופים החללים", מסר המשרד, "הממשלה וכלל מערך השו״ן של מדינת ישראל נחושים, מחויבים ופועלים ללא לאות להשבת כל חטופינו החללים לקבורה ראויה בארצם".
השליח המיוחד של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, הגיב בלילה על שחרורו של החטוף החלל עומר נאוטרה. "דיברתי עם הוריו של עומר מוקדם יותר הערב", מסר וויטקוף. "שמחתי שמאמציהם של הנשיא טראמפ ושל ראש הממשלה נתניהו הצליחו להעניק למשפחת נאוטרה מידה מסוימת של סגירת מעגל. עומר הוא גיבור, וזכרו יהיה לברכה עבור כל מי שהכיר אותו או ששמע עליו".
גם הנשיא טראמפ עצמו הגיב. "קיבלנו שלושה חטופים בחזרה, אנחנו מדברים על חללים", אמר בלילה. "דיברתי עם ההורים, קיבלנו את נאוטרה מניו יורק, מארה"ב, ודיברתי עם הוריו. הם מתרגשים במובן מסוים אך במובן אחר זה לא נהדר. קיבלנו שלושה חללים בחזרה שהם מצאו היום, ואנחנו מצפים ליתר החללים".
רונן, אביו של עומר נאוטרה שהושב לישראל, כתב כי בנו "סוף-סוף על אדמת ישראל". הוא הוסיף: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. עומר שלנו על אדמת ישראל. סוף סוף כמה כאב וכמה הקלה!"
שר הביטחון ישראל כ"ץ מסר: "מדינת ישראל מרכינה ראש בכאב ובגאווה על גבורתם. אסף, עומר ועוז חוזרים היום הביתה למנוחת עולמים באדמת הארץ שעליה הגנו עד הרגע האחרון. אני מבקש לשלוח תנחומים וחיבוק למשפחותיהם. מערכת הביטחון כולה נחושה להמשיך עד שכל החטופים החללים ישובו הביתה - זוהי חובתנו המוסרית והלאומית כלפי משפחותיהם וכלפי עם ישראל כולו".
הקצין הבכיר ביותר שנחטף חלל
אל"מ אסף חממי (41) מפקד החטיבה הדרומית היה הראשון להכריז "מלחמה" בבוקר השבת השחורה בשבעה באוקטובר. הוא החטוף בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר, הוא נפל בקרב באותו הבוקר והותיר אחריו את אשתו ספיר ושלושה ילדים: אלה, אלון וארבל.
ב-7 באוקטובר סגר אל"מ חממי שבת יחד עם בנו בבסיס החטיבה הדרומית ברצועה. עם תחילת האירועים מסר את בנו לחיילות במקום ויצא להילחם עם חיילי החפ"ק שלו באזור קיבוץ נירים, שם התחולל קרב הירואי של חברי כיתת הכוננות.
אחד ממפקדיו סיפר על 7 באוקטובר: "בהתנהלותו הוא הציל את קיבוץ נירים והרבה יישובים נוספים. בדיווחים שנתן בדקות האחרונות שלו הוא הכריז על מלחמה, והעיר את כל הרבש"צים. זה נתן להם כמה דקות, ועזר לכמה יישובים להגן על עצמם טוב יותר. נירים ניצל די בזכותו, הוא הגיע לשם ראשון עם הרבש"צ. האינסטינקט שלו היה של לוחם, לצאת ולהילחם".
יחד עם אל"מ חממי נהרגו שני לוחמים נוספים שהיו איתו בחפ"ק – סמ"ר תומר אחימס וסמל קירל ברודסקי ז"ל. הוא הובא לקבורה ב-4 דצמבר בבית העלמין בקריית שאול.
אימו קלרה ספדה לו בהלוויה: "מי היה מאמין שבמקום שכתוב לך בברכה ליומולדת שהייתה לך אני מספידה אותך. קהל עצום בא לחלוק לך כבוד. אם רק הייתי יכולה לעצור את זמן ב-21:00 בלילה של 6 באוקטובר. שוחחנו ארוכות. לא היססת, לחמת מול עשרות מחבלים. לא חשבנו שתפעל אחרת. קורצת מחומר מיוחד. ילד עם אחריות גדולה, חמלה, רגישות ואחריות למשפחה. נשמת צבא. מהרגע שהתגייסת התגייסנו איתך. כמה היית גאה במדים ובכומתה הסגולה".
על איש המשפחה שהיה סיפרה: "הקמת עם ספיר משפחה לתפארת. נכנסנו תחת האלונקה כדי לתת לך שקט. כמורעל צבא הצלחת לסחוף רבים. היית שווה בן שווים. בפשטות, בצניעות, לא ביקשת כבוד אלא לעשות את השליחות שהוטלה עליך. תמיד עודדת וקידמת את משפחתנו ופקודיך. לא דרשת מאף אחד לעשות משהו שלא דרשת מעצמך. נאה דורש נאה מקיים. היית לכולנו עולם ומלואו. עלית עלינו כהורים אלפי מונים. ידעת להעריך ולהודות. האמנת תמיד באדם וביכולותיו. היית תמיד ראשון הלוחמים. האמנת בתפקידך להגן על התושבים. לצערי התרעת, הזהרת ואמרת. יש מי שאמרו שאתה רואה שחורות והשחור הגיע בדמות אותה שבת ב-7 באוקטובר. לא נירגע עד שתחזור הביתה במהרה".
חממי התגורר בקרית אונו, התגייס לצה"ל בשנת 2001 לחטיבת גבעתי. בין השנים 2016 ל-2018 שירת כמפקד גדוד "צבר" בחטיבה, ולאחר מכן שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של חטיבת הקומנדו. לאחר מכן שימש מפקד חטיבת הנגב.
עלה לישראל כחייל בודד
סרן עומר מקסים נאוטרה (21) הוא קצין צה"ל, שהוגדר כחטוף חלל. משפחתו קיבלה הודעה על נפילתו בדצמבר 2024. עומר פיקד ביום הטבח על מוצב ליד ניר עוז. הוא היה אחראי על הכוחות הראשונים שיצאו לגדר. הם הותקפו על ידי כוח מחבלים.
עומר עלה ארצה על מנת להתגייס לצה"ל, הוריו ארנה ורונן עברו לארצות הברית שם הקימו עסק. ב-7 באוקטובר הם שמעו חדשות כי פרצה מלחמה. הם התקשרו לעומר כדי לוודא מה שלומו, אבל הוא לא ענה. הם נותרו ערים כל הלילה, ולקראת בוקר התגלגל אליהם סרטון שבו נראה טנק בוער שממנו מוציאים את עומר וחברו.
בראיון איתם ל"ישראל היום" סיפרו על בנם: "בגיל 18 עומר עלה לישראל לשנת מכינה, ואז החליט שהוא לא יכול לחזור לחיים שהיו לו, שלא מספיק רק להרגיש אהבת ישראל עמוקה, צריך גם להגשים אותה. הוא כבר היה רשום ללימודים גבוהים באוניברסיטה, אבל החליט שהוא חייב להתגייס לצה"ל. תמכנו בו ועמדנו מאחוריו. הוא התגייס לשריון והתקדם לתפקידי פיקוד".
שיחת הטלפון האחרונה ביניהם היתה ב-6 באוקטובר. "עומר סיפר לנו שביום שישי לפני שמחת תורה הוחלט להוריד את רמת הכוננות, ושזה אומר שיש להם חג פחות עמוס", שיחזרה אורנה. "עומר פיקד כקצין שריון על מוצב קטן ליד ניר עוז, שהכיל שני טנקים וכמה חיילים מגולני, ונקרא 'הבית הלבן'. בשבועות שלפני שמחת תורה היו המון אירועים על הגדר, והם עבדו באינטנסיביות. שמחנו לשמוע שיהיה לו חג רגוע".
עומר אהב ספורט, שיחק כדורגל, כדורסל וכדורעף והיה קפטן של קבוצות ספורט בבית ספרו. משפחתו וחבריו העידו על אדם חם, אופטימי ואוהב אנשים שמאיר את החדר ברגע שהוא נכנס אליו.
ניצול השואה שמחה צוהר פנסטר (84) הוא הסבא של סרן נאוטרה, בראיון איתו ביום השואה שיתף: "אני מרגיש צער גדול" אמר שמחה. תמר, אשתו הוסיפה: "עומר היה בחור מאוד מוכשר, עצמאי. הוא הגיע לארץ לעשות מכינה וכעבור שנה התגייס כחייל בודד. הצענו לו לגור אצלנו אבל הוא בחר לשכור דירה בגבעתיים. הידיעה על מותו הייתה הרסנית, זה לא הסוף שלו קיווינו".
הותיר אחריו אחות תאומה
סמ"ר עוז דניאל (19) הוא חטוף חלל. גיבור ישראל, חייל צה"ל שנחטף לעזה והוכרז כנעדר מאז 7 באוקטובר וב-25 בפברואר אשתקד הוכרז כחלל צה"ל. עוז, תושב כפר סבא, הותיר אחריו הורים, אמיר ומירב, ואת הדר, אחותו התאומה בת 19.
לאחר ההכרזה על מותו קיימה משפחתו הלוויה, שם ספדה לו אימו מרב: "אתמול, לפני שקיבלנו את ההודעה המרה מכל, היה לי חלום. ראיתי אותך עוזי שלי, זיהיתי אותך ישר בתוך ההמון. רצתי אליך וחיבקתי אותך חזק. היית כל כך יפה, ילד שלי, מסופר, מגולח וגאה. לבשת מדי צה"ל, בדיוק כמו בפעם האחרונה שנתתי לך חיבוק כשחזרת לצבא. היית יפה וטהור, ילד שלי. היית ילד ערכי, אוהב אדם, שכבוד ההורים, סבא וסבתא וכל אחד היו נר לרגליך. אוהב מוזיקה ונגן גיטרה מחונן, והכל בשקט ובצנעה שכל כך מאפיינים אותך".
היא סיפרה כי לא הפסיקה לקוות שישוב: "עם היוודע דבר חטיפתך בחרנו להסתכל רק על הצד האופטימי. האמנו שתחזור בריא ושלם כי מבחינתי לא היתה אופציה אחרת, אתה תחזור. אבל למעשה נודע לנו שנהרגת כבר ביום הראשון של המלחמה. אני מדמיינית את הכעס שהיה לך בזמן החטיפה. יכולתי לדמיין את המבט שלך, את תנועות הגוף שלך. נלחמת עד הרגע האחרון כמו גיבור אמיתי - וזו הסיבה שגרמה לך למות בקרב".
עוז אהב את החיים, היה בעל חוש הומור וחיוך ענק. היה מוקף בהמון חברים ותמיד היה זה שהצחיק את כולם. חבריו של עוז סיפרו שאי אפשר היה להתעלם מהאדם הערכי שהיה. עוז היה נגן גיטרה מחונן שהאמין כי בכוחה של המוזיקה לשנות את העולם. הלהקה האהובה עליו הייתה גאנז אנד רוזס.
הדר, אחותו התאומה ספדה לו בהלווייתו. "מ-7 באוקטובר ועד אתמול בבוקר לא הפסקתי לדמיין את היום שבו עוז יחזור הביתה. דמיינתי את החיבוק, את החיוך הענק שלו על הפנים, איך שהוא ייכנס לאוטו עם המוזיקה שהוא אוהב בפול ווליום, וכשיגיע הביתה יחבר את הגיטרה למגבר ויתחיל לנגן".
בהכנת הידיעה השתתפו: נועם (דבול) דביר, דני זקן, דודי קוגן ולילך שובל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו