שלושים שנה אחרי הרצח: העצרת מייצגת קרב מאסף על ערכים שנשכחו

שלושים שנה חלפו מאז הרצח הנתעב של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.הערב (שבת), בעצרת הזיכרון שנערכה בכיכר שנושאת את שמו, המוטיב המרכזי של הנואמים עסק בשינוי שחל מאז בחברה הישראלית ובזהותה היהודית. בין אם היה זה יאיר לפיד או יאיר גולן - נדמה שכולם דיברו על אותה תחושת שינוי. ואכן, הרבה השתנה.

במרכז הכיכר נחפרת בשנים האחרונות תחנה לרכבת הקלה - יוזמה שאולי תהפוך את אחת הכיכרות האפרוריות בתל אביב לכזו שמזכירה את הכיכרות הגדולות בעולם.

ומה לא השתנה? הקהל, כנראה. גם הפעם הגיעו אותם אנשים שהיו כאן לפני שלושה עשורים, רק מבוגרים יותר בשלושים שנה. נדמה שיום הזיכרון לרבין עדיין לא הצליח להפוך לאירוע שבו גם חובשי כיפות, אנשי ימין או מצביעי ליכוד ירגישו בנוח לקחת חלק - מבלי לשמוע קריאות בודדות של "להפיל את הרודן".

דווקא הקריאות המוכרות "כן לשלום, לא לאלימות", שהדהדו באותה עצרת היסטורית ב-1995, נשמעו חזק במיוחד והצליחו לרגע להרחיק את הפוליטיקה מהבמה המרכזית.

ואיפה היה נפתלי בנט, מי שמכוון להתמודד ראש בראש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו? כנראה שלהופיע באירוע כזה עלול לפגוע בו אלקטורלית, במיוחד בתקופה רגישה זו.

השירים שנשמעו בכיכר היו של אביב גפן ואריק איינשטיין. עומר אדם או ישי ריבו לא נוגנו - לא על הבמות ולא ברמקולים. אפשר להאשים את המארגנים, ואפשר גם לראות בכך השתקפות של רוח הזמן: בישראל של היום קל יותר לשיר למען החזרת החטופים, אבל קשה יותר לשיר למען השלום ונגד האלימות.

אי אפשר להתבלבל - עצרת הזיכרון לציון 30 שנה לרצח רבין הייתה אירוע פוליטי מובהק. על מספר המשתתפים אפשר להתווכח, כרגיל, אך לא על התכנים. אלה הזכירו לנו שוב שאנחנו נמצאים, כמעט כמו תמיד, בערב בחירות.

כשפוזרו ההמונים, נותרה התחושה שהעצרת הזו מייצגת קרב מאסף פוליטי על ערכים שבישראל הנוכחית נמצאים במיעוט - ונאבקים להישאר רלוונטיים. בעידן שבו המילה "שלום" יצאה, לפחות בינתיים, מהאופנה.