ברשתות פורחות תיאוריות קונספירציה, והזיכרון הלאומי הולך ונשחק: "תלמיד שאל אותי פעם אם אני רצחתי את רבין", מספר דביר קריב, איש שב"כ ביום הרצח • משרד החינוך בחר לדון ב"30 שנה לרצח: מה נלמד?", אך לדברי ד"ר נורית כהן ממרכז רבין, "בתי ספר רבים בארץ לא מציינים את יום השנה - זו תעודת עניות" • ד"ר אריאל לוי, מנכ"ל המועצה לחינוך ממלכתי־עברי: "באקלים של היום, מורים חוששים לנהל בכיתה שיח מורכב על הרצח" • פרויקט מיוחד: בין פחד לשיח, בין זיכרון לאחריות דמוקרטית
התמונות רודפות אותי בחלומות. נוער הנרות, שעות ספורות לאחר רצח רבין, 4 בנובמבר 1995. צילום: צביקה ישראלי/לע"מ
"באחת ההרצאות מישהו שאל אותי אם אני רצחתי את רבין", אומר דביר קריב (57), מורה לאזרחות בשמונה השנים האחרונות, שלפני 30 שנה היה איש היחידה לסיכול טרור לא ערבי בשב"כ. "אני יכול לסיים הרצאה ובשלב השאלות תלמיד ישאל 'אתה באמת מאמין שיגאל עמיר רצח את רבין?', ואני אומר - אני לא מאמין, אני יודע! זה לא מעצבן אותי, זה עניין של בורות ושל מה גורמים לאנשים לחשוב".
ב-3 בנובמבר תציין מערכת החינוך את יום הזיכרון ה-30 להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, בידי יגאל עמיר, סטודנט חובש כיפה. זה יום ממלכתי, שקבוע בחוק. בתי הספר מחויבים לציין אותו, אך עולה השאלה באיזה אופן יעשו זאת - בטקס שטחי עם כמה טקסטים ושירים, או בדיון מעמיק בכיתות ובשיח שכולל את הצגת הקשר לסוגיות של ימינו כמו המלחמה בעזה והשיח הרעיל. הרבה מהמידע שמקבלים היום התלמידים מגיע מהרשת, בסרטוני טיקטוק או אינסטגרם שכוללים תאוריות קונספירציה על הרצח.
מבחן של דמוקרטיה וזיכרון. טקס זיכרון בבית ספר בירושלים, נובמבר 2000, צילום: אבי אוחיון/לע"מ
קריב היה מהראשונים שדיברו עם יגאל עמיר בליל הרצח והיה אחראי למודיעין בחקירת הרצח. בשנים האחרונות הוא מעביר הרצאות לתלמידים ולבני נוער. "אני פוגש בני נוער מכל המגזרים והציבורים, שומע גם קונספירציות וגם את 'הקול' של ההורים, והרבה פעמים זה מה שהם ספגו מההורים שלהם.
"יש תלמידים שההורים שלהם היו 'נוער הנרות' (בני נוער שהיו מתאספים לאבל בכיכר סביב נרות זיכרון; נ"ד) ובמקום אחר פוגשים קונספירציות ואמונה שהשב"כ בגד ושהשב"כ רצח את רבין. הזיכרון הולך ונשחק. זה יישמע מוזר, אבל אני מאחל ליגאל עמיר אריכות ימים כי אני חושב שכל עוד הוא חי הסיפור חי. עצם זה שיושב בכלא רוצח ראש הממשלה, אז זו לא היסטוריה גמורה".
דביר קריב, צילום: חיד גולד
דביר קריב: "רצח רבין הוא סוג של 'החמצה חברתית' כי לא השכלנו לנצל את השפל החברתי שבו היינו כדי לאחד את עם ישראל, אבל ככל שזה יישמע מוזר, אני מאחל ליגאל עמיר אריכות ימים כי כל עוד הוא חי - הסיפור חי"
טקסים - לא בכל הזרמים
מערכת החינוך הישראלית מורכבת מארבעה זרמים: הראשון הוא הזרם הממלכתי, שנחשב ל"חילוני". השני הוא הממלכתי-דתי של הציונות הדתית, שהתנגדה להסכמי אוסלו ובמוסדותיה התחנך יגאל עמיר. רבים בה חשו שהאשימו אותם ברצח. הזרם השלישי הוא מערכת החינוך החרדית שמנותקת מהתרבות הישראלית, והרביעי - מערכת החינוך של המגזר הערבי, שהנרטיב שלה לא עולה בקנה אחד עם היותו של רבין מפקד בפלמ"ח במלחמת העצמאות ורמטכ"ל במלחמת ששת הימים.
ובתוך כל אלה קיימת גם ההבחנה: מה מלמדים על דמותו של רבין, קורות חייו, הסכם השלום שעליו חתם עם ירדן ומורשתו; ומנגד, מה מלמדים על הסכמי אוסלו, האווירה הציבורית בזמן הרצח, הרוצח ומניעיו.
"אין חובה לבקר כאן, אך מי שמגיע תמיד חוזר". מרכז יצחק רבין,
"בתי ספר בחינוך הממלכתי-דתי לא מגיעים למרכז יצחק רבין באופן כמעט מוצהר, לצערנו הרב, למרות שנים של ניסיונות", אומרת ד"ר נורית כהן ממרכז יצחק רבין, המכון החינוכי להנצחת זכרו של רה"מ המנוח, שמארח מדי שנה כ-10 אלף תלמידים. "בחלק מבתי הספר שם לא מציינים כלל את יום השנה לרצח רבין. חיילים וקצינים שמגיעים לכאן במסגרת השירות הצבאי אומרים לנו שמעולם לא ציינו בבית הספר את יום השנה לרצח. זו תעודת עניות, מעבר לזה שזו עבירה על החוק. מבתי ספר מהמגזר הערבי מגיעים לכאן מעט, ומבתי ספר חרדים לא מגיעים אלינו כלל".
מרכז יצחק רבין שוכן בתל אביב והפעילות בו היא לתלמידי כיתות ה' ומעלה. "אנחנו שמים דגש גדול על הבאת קהלים צעירים, בעיקר תלמידים וחיילים", אומרת ד"ר כהן. "כיתר המוסדות, לבתי ספר אין חובה לבקר אצלנו, אך מי שמגיע תמיד חוזר. לצערי, תיאוריות הקונספירציה שולטות מאוד חזק בקרב בני נוער. התאוריה הכי נפוצה היא שהשב"כ רצח את רבין - זה 'נדבק' חזק, כמו הרצח של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי.
ד"ר נורית כהן,
ד"ר נורית כהן: "חיילים וקצינים שמגיעים למרכז רבין במסגרת השירות הצבאי אומרים לנו שמעולם לא ציינו בבית הספר את יום השנה לרצח. מצד שני, במלחמה האחרונה ראינו שגדלים פה דורות לתפארת, שיהיה אפשר לעשות איתם דברים נפלאים"
"יש אנשים שיש להם אינטרס בפריחה של תיאוריות הקונספירציה, והן משרתות את הצורך של קבוצות מסוימות להחליש את המערכות בישראל. לצד זה יש הרבה בורות, שהיא חלק מבורות כללית שאנחנו נתקלים בה. זה אירוע שהתרחש לפני שהילדים נולדו ולפעמים נדמה שהתפיסה שלהם היא שיציאת מצרים, קרב טרומפלדור בתל-חי ורצח רבין הם בְּלִיל אחד של אירועים שקרו פעם.
"מצד שני, אנחנו פוגשים גם את הדור שהולך וצומח ועולה על קודמיו, ולפעמים מופתעים לטובה. ידע הוא דבר מתפתח. למי שעוסק בחינוך אין ברירה אלא להיות אופטימי - ואנחנו כאלה. במלחמה האחרונה ראינו שגדלים פה דורות לתפארת, שיהיה אפשר לעשות איתם דברים נפלאים".
לדברי קריב, "מה שחשוב הוא הרמ"ה הערכית של אדם, שהם ראשי תיבות של רחוב - שזה אינסטגרם וטיקטוק, החברים והקהילה; מורים - מחנכים, כל גורמי החינוך ומשרד החינוך; והורים - שאחראים לחינוך בבית. במשולש הזה, לאורך 30 שנה מערכת החינוך לא עשתה כלום או לא עשתה מספיק. גם מי שעומד בראש משרד החינוך לא דואג לאחדות העם.
"לדעתי, רצח רבין הוא סוג של 'החמצה חברתית' כי לא השכלנו לנצל את השפל החברתי שבו היינו כדי לאחד את עם ישראל. עכשיו, לאחר 7 באוקטובר, אנחנו במשבר חברתי וחשוב מאוד שנלמד מהטעות שעשינו אחרי רצח רבין. אני חש שזו השליחות שלי, לעורר את העם לאיחוי ולאחדות, ושהפעם כן ניישם את הלקח".
מטה משרד החינוך בירושלים, צילום: .
בין מילים יפות לעיסוק שטחי
במשרד החינוך מציינים כי השנה נבחר הנושא "30 שנה לרצח - מה נלמד?", ותלמידי ישראל מוזמנים לדון באחריותם לעיצוב פני החברה הישראלית, לחיזוק יסודות הדמוקרטיה ולמאבק באלימות מכל סוגיה.
אלא שבין המילים היפות לבין יישומן בשטח קיים פער. "באקלים של היום יש מורים שחוששים לנהל בכיתה שיח מורכב על רצח רבין, כדי לא 'לעצבן' אף אחד. הם רוצים לחזור הביתה בשלום. צריך לאפשר להם לנהל את השיח הזה, לתת להם גיבוי", אומר ד"ר אריאל לוי, בעבר מנהל המינהל הפדגוגי במשרד החינוך וכיום מנכ"ל המועצה לחינוך ממלכתי-עברי, ששמה לה למטרה את זרם החינוך הממלכתי שבו לומדים חילוניים ומסורתיים.
אריאל לוי,
ד"ר אריאל לוי: "יש הידלדלות בסוגיות הזהות, חלק מזה נובע מבורות. שלושים שנה לרצח רבין זו הזדמנות להידרש למשמעויות של רצח פוליטי, לאלימות שהיתה ברחוב, לכללי המשחק שאותגרו וגם לסוגיות ביטחוניות ומדיניות מורכבות"
לדבריו, יש ייצוג הולך ופוחת לזהות ולשייכות הישראלית. "אנחנו בזרם הממלכתי-עברי מאוד מוטרדים מכך שיש מי שלא עוסקים ברצח רבין, או עוסקים בו באופן נורא שטחי. אי אפשר למצות את זה בטקס - זה נכון לכל הסוגיות שנוגעות לציונות, ליהדות ולדמוקרטיה, וזה נכון לעוד אירועים כמו יום השואה, יום הזיכרון, יום ירושלים או כ"ט בנובמבר.
"העיסוק בידע ובמידע שנוגע לסוגיות האלה מצריך שיפור גדול - יש הידלדלות בסוגיות הזהות, חלק מזה נובע מבורות. שלושים שנה לרצח רבין זו הזדמנות להידרש למשמעויות של רצח פוליטי, לאלימות שהיתה ברחוב וגם לסוגיות ביטחוניות ומדיניות מורכבות. צריך להכיר את ההסכמים הביטחוניים-מדיניים (הסכמי אוסלו) שהיו מאוד מורכבים ומאוד בעייתיים, וגם את האווירה שהיתה, את ההפגנות, את כללי המשחק שאותגרו.
"כל אלה מהדהדים עכשיו בחוזקה בהקשר של המלחמה בעזה. זה לא אותו דבר, אבל חשוב להעלות שאלות על גבולות, אמון, יחסים ביטחוניים ועוד. אסור 'לדפדף' את זה או לטשטש את זה, ודווקא בתקופה מורכבת צריך להעמיק את זה".
