ש׳, בת 24 מקדומים שבשומרון, לא תכננה ללבוש מדים מימיה. אחרי שירות לאומי כפרמדיקית במד״א, היא עבדה באיחוד הצלה והייתה משוכנעת שתמשיך את חייה כאזרחית מן המניין.
דבריה של אחותה של עמית מן בהריסת מרפאת בארי // משה בן שמחון
אבל אירועי 7 באוקטובר שינו את מסלול חייה – לצד חייהם של רבים אחרים. בבוקר שמחת תורה 2023, היא התעוררה ״באופן חריג״, כך לדבריה, בשעה שש וחצי בבוקר - עם ״הרגשה חזקה שמשהו קורה״. למרות שהיא שומרת שבת, תחושה פנימית הביאה אותה לבדוק את הטלפון, ולמרות שלא היו אזעקות באזורה, ברגע אחד היא הבינה שהכול השתנה.
״נכנסתי לטלגרם וראיתי סרטונים משדרות״, היא נזכרת באותם רגעים מבעיתים בשיחה עם ״ישראל היום״. ״כתבתי ישר בקבוצת הוואטסאפ של החברות, כי היינו אמורות באותה השבת להיות אצל עמית מן ז״ל, חברה טובה מבארי. רצינו לראות שכולן בסדר״, היא מתארת.
אלא שמהר מאוד עמית ז״ל, פרמדיקית בעצמה, נותקה מכל קשר - וש׳ הרגישה שהיא לא מסוגלת עוד לשבת בבית. ״שלחתי הודעה לאחראי באיחוד הצלה שאני יוצאת דרומה עם נהג. ההורים לא ניסו לעצור אותי – הם אמרו אחר כך שהייתי באמוק״.
וכך, במשך שלושה ימים פעלה ש׳ בדרום הארץ, באזורים שבין צומת שובה לבארי, כשהיא מטפלת בלמעלה ממאה פצועים – רובם חיילים. ״היינו שם עם ניידת טיפול נמרץ, כמעט בלי אוכל או שינה. טיפלנו באנשים ירויים, חלקם אזרחים, חלקם לוחמים שירדו עם נשק ונפצעו בקרבות״, היא משתפת.
״80 אחוז מהפצועים שטיפלנו בהם היו פצועים קשה. לא היה זמן לחשוב. באותו זמן המוח מתנתק כדי לא לקרוס, ואתה מבין שאתה חייב להמשיך כי יש מי שמחכה לעזרה שלך״.
כבר במהלך הלילה הראשון בבארי, ש׳ מודה כי התברר לה שעמית מן, חברתה, נרצחה. ״זה היה רגע נורא. מצד אחד אתה עובד באוטומט, מצד שני הלב נשבר. היה לי איפשהו חלום למצוא אותה בחיים ולעזור לה - אבל עמוק בלב ידעתי שזה נגמר״.
חבורה של גיבורות
לפני מספר חודשים, קיבלה ש׳ אות גבורה אזרחי מנשיא המדינה בגין פועלה ותעוזתה באותה שבת שחורה. ״אני זוכרת שקמתי בוקר אחד וראיתי שיחה מבית הנשיא. חשבתי שזו מלגה שנרשמתי אליה, אבל אז עלתה על הקו הדוברת ואמרה שהנשיא רוצה לדבר איתי. הוא אמר שנבחרתי מתוך המון מועמדים לקבל את האות. הייתי נורא נבוכה, אבל גם מאוד נרגשת״, היא אומרת.
בטקס שנערך מאוחר יותר בבית הנשיא, יומיים לפני כניסתה לעזה עם יחידתה, עמדה ש׳ על הבמה לצד מתנדבים נוספים - וגם משפחתה של עמית מן, שקיבלה את האות שנה קודם לכן. ״זו הייתה סגירת מעגל מטורפת. חצי מהבנות מהקבוצה שלנו קיבלו את האות״, היא מספרת בחיוך.
ההחלטה להתגייס - אחרי שלושה ימים תחת אש
אחרי שהלחימה בבארי הסתיימה, ש׳ חזרה לביתה ביום שני בבוקר – אך לא מצאה מנוחה אחרי כל מה שחוותה. ״המדינה במלחמה, כולם מתגייסים למילואים, ואני יושבת בבית עם ידע, כלים וניסיון – ולא יכולה להתגייס כי עשיתי שירות לאומי. זה שיגע אותי״, היא מודה.
אלא שכיאה לאות הגבורה שקיבלה, גם הפעם ש׳ לא ויתרה - והחליטה להילחם. למרות שהמסלול בגיוס שלב ב׳ מיועד לנשים מגיל 26 ומעלה, וש׳ הייתה בת פחות מ-23 - היא התעקשה עד שקיבלה את השיבוץ הרשמי. ״בשלב מסוים מצאתי מספר של קצינה בחיל הרפואה, והתקשרתי אליה שוב ושוב. רגע לפני שוויתרתי קיבלתי הודעה: התקבלת. עשיתי צו ראשון, טירונות, קורס פרמדיקים צבאיים – והגעתי לחטיבה 11״.
ש׳ שובצה כפרמדיקית צבאית בחטיבת קומנדו, בגדוד של יוצאי גולני ואגוז. מאז הספיקה ללוות אותם בלבנון וגם בעזה, כאישה היחידה במערך הלוחם של החטיבה. ״זה לא פשוט״, היא מתוודה כעת, ״ישנים יחד, אוכלים יחד, ואין תאים במקלחות - אז החבר׳ה אפילו עושים שמירות כשאני במקלחת. זה מצחיק אבל גם מאוד מרגש״, היא אומרת, ״אני גאה להיות חלק מהצוות״.
ורגע לפני שהיא יוצאת לעוד משימה, ש׳ לא מתביישת לדבר על הפחדים שליוו אותה - ונותרו מאחור. ״הרגע שהכי פחדתי בו היה כשנסענו בשבעה באוקטובר בדרך לבארי״, היא נזכרת בקול רועד, ״ראינו רכבים שרופים, גופות על הכביש, חושך מוחלט. אבל המטרה להציל חיים אילצה אותי לשחרר את הפחד. אמרתי לעצמי: ׳זאת המשימה שלך עכשיו׳״.
היום, בחלוף שנתיים מאותו יום שחור, ש׳ ממשיכה לפעול לצד יחידתה, ומסרבת לקחת את הקרדיט לעצמה. ״חשוב לי להזכיר - אני לא לבד. היו שם המון מתנדבים שעזבו הכול כי הרגישו שהם חייבים להיות שם. כולנו חלק מאותו הסיפור״, היא מסכמת - ופונה להמשיך בעבודת הקודש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו