"יודע מה זה לראות בצג הנייד 'מתן אנגרסט התקשר אליך'?"

לפני שבועיים, בסוף הלווייתו של סרן דניאל פרץ ז"ל, שגופתו הוחזרה משבי חמאס, ביקש אביו דורון לומר תודה. "רוצים להודות למערך השבויים והנעדרים. נמצא פה יוסי שמש, שנכנס לחיינו לפני כשנתיים ולשמחתנו ולצערנו סיים את תפקידו ללוותנו. אבל לא לדאוג - מיניתי אותו כמזכירי הצבאי. משפחת פרץ לא משחררת אותו לעולם, הוא חלק ממנה. הוא לא הכיר את דניאל פיזית, אבל מכיר אותו כמעט יותר טוב מכולם".

לא רחוק מסא"ל (מיל') שמש עמד סא"ל (מיל') ניר ישראלי, שהגיע לאירוע כקצין המלווה של משפחת אנגרסט. במשך שנתיים היה איתה עד שחרורו של מתן, שחזר מהשבי חי ויכול היה להספיד את מפקדו הנערץ פרץ.

"איך ענת, אמו של מתן, אמרה לי?", ישראלי נזכר, "'אני צובטת אותו, לא מאמינה שהוא יושב מולי'. אתה יודע מה זה לראות בצג הנייד 'מתן אנגרסט התקשר אליך'? אם היו אומרים את זה לפני חודש הייתי חושב שאתה עובד עלי. עכשיו אני מדבר איתו, הוא שולח לי ווטסאפים. הזיה. מרגיש כמו בחלום, וכששואלים 'ממה אתה הכי חושש?', אני עונה 'להתעורר'".

להביא אליהן את עצמנו

שני סגני־האלופים במיל' היו בעבר ראשי ענף איתור נעדרים בצה"ל. ישראלי למעשה החליף את שמש בתפקיד ב־2017 והחזיק בו עד לפני כחמש שנים. ב־7 באוקטובר, תוך שעות, השניים הופעלו כקצינים מלווי משפחות, כשגם בחלום הבלהות שלהם לא הופיע המספר המפלצתי - 251 חטופים.

"מה שחווינו בשנתיים האחרונות לא דומה לשום תורת לחימה שלמדנו", מסביר ישראלי. "לא יכולנו יותר להתנהל כמו ב־6 באוקטובר, היינו חייבים לתת מענים לפי הצרכים. התו"ל אמר ששני קצינים אמורים ללוות משפחה, אבל בגלל מספר החטופים היו מקרים שקצין ליווה כמה משפחות, כשבסוף הבנו שהכי חשוב זה להביא אליהן את עצמנו".

שמש ליווה בהתחלה משפחת חטוף מבאר שבע, אבל אחרי כמה ימים התבקש לקחת על עצמו גם את הטיפול במשפחת פרץ מהיישוב יד בנימין. לא היו לו יותר מדי פרטים למסור, רק שבנם דניאל נעדר.

"שאלה אותי שלי, אמו של דניאל, 'מה זאת אומרת נעדר?'", שמש נזכר בפגישתו הראשונה עם המשפחה. "הסברתי שנכון לעכשיו הוא לא בין הפצועים בבתי החולים ולא בין החללים שזיהינו, ואין שום אינדיקציה שהוא בין החטופים, לכן זה הסטטוס".

שלי ודורון, הוריו של דניאל, סיפרו אז לשמש על בעיה שאיתה הם היו אמורים להתמודד באותם ימים. בנם יונתן, מ"פ בצנחנים, נפצע ב־7 באוקטובר, אבל היה צריך להתחתן עם גליה, ארוסתו.

"עוד חמישה ימים החתונה והם לא ידעו מה לעשות", שמש נזכר. "אמרתי להם שהלוואי ונדע עד אז מה עם דניאל, אבל לצערי דברים כאלה לעיתים לוקחים זמן ולא יכול להגיד אם בעוד שעה יגיע מידע או בעוד יום או שבוע. הם החליטו בכל זאת לקיים את החתונה. ביטלו את האולם באשקלון והקימו אולם מאולתר בבית ספר ביישוב יד בנימין וביקשו שאארגן לאירוע דגל של חטיבת הצנחנים ודגל של חטיבה 7, שם דניאל משרת. רגע לפני החתונה דורון ביקש שגם אם יהיו חדשות לגבי מצב בנם, שאשמור אותן אצלי עד אחרי החופה. החשש היה שחלילה דניאל איננו וזה כבר יהיה אירוע אחר".

רכבת הרים מטורפת

ישראלי, המתגורר בצפון, קיבל ללוות את משפחת אנגרסט, שבנה מתן שימש כנהג בצוות הטנק של סרן פרץ. גם לגביו לא היה מידע על מצבו.

"בהתחלה לא היה הרבה מה לומר להם, מלבד ההודעה הרשמית שככל הנראה בנם נעדר", ישראלי מספר. "המשפחה החלה לאסוף מידע בעצמה מהרשתות החברתיות ומסרטונים שיצאו. אז בהתחלה אתה מסביר להם את תפקידך, עושה תיאום ציפיות ומתחילים לבנות אמון, כמו קשר בין בני זוג שנבנה לאט וחשוב שבסיסו יהיה איתן".

אותות חיים ממתן הגיעו כשהתצפיתניות חזרו מהשבי בינואר 2025 וסיפרו שהוא אמנם עובר ימים קשים, אבל חי ונושם. "זוכר שביקשו שאחבר את המשפחה לשיחת עדכון כשהתצפיתניות עוד היו על המסוק בדרך מבסיס רעים לבית החולים ומרוב התרגשות לא הצלחתי לחייג, התחלתי לגמגם", מספר ישראלי.

"תחשוב שסוף־סוף מישהו נגע במתן, ראה וחווה אותו. לכאורה זה נראה לך כלום ושום דבר, אבל בשביל ההורים, בסיטואציה הזו, זה הפך לדבר הכי־הכי שיש".

לעומת השמחה בבית משפחת אנגרסט, אצל משפחת פרץ הידיעות שהגיעו היו עצובות וקשות.

"היה שלב שידענו לומר כי יש אינדיקציה שדניאל ככל הנראה חטוף", שמש מספר. "נמצאה חולצה עם דם שבדיקות דנ"א הוכיחו שאכן מדובר בדם שלו. ידענו שהוא נפצע. אין דבר כזה לא ליידע את המשפחה, ומדובר בחצי הקלה, כי אתה יודע שחוץ מהעובדה שהילד חטוף - הוא גם פצוע, רק לא ידענו אם הפציעה מהווה סכנה לחייו".

אלה היו תקופות מתוחות בבתי המשפחות, שעברו ימים מסויטים בשנתיים האחרונות. "היו ימים עם המון כעס", מודה ישראלי. "בהתחלה המשפחות לא ידעו לעשות את ההפרדה, אתה מבחינתם מייצג את המערכת אז הכעס מופנה גם אליך, אבל אם הייתי סופג אש ידעתי שזה לא אישי אלא כנגד המערכת. היינו ביחסים טובים. אם לא היו רוצים אותי, הייתי מרגיש".

לא סבל וכבר לא יסבול

163 ימים אחרי פרוץ המלחמה, במארס 2024, משפחת פרץ קיבלה את הידיעה הנוראה שבנה דניאל אינו בין החיים. הוחלט לערוך הלוויה לשרידיו שנמצאו.

"כשהרב הראשי לצה"ל מחליט על מות חלל, הוא יעשה זאת רק בוודאות של 100 אחוז", אומר שמש. "הוא מוודא עם כל מי שבדק את המודיעין והממצאים, ורק אז מכריז. לדורון, האב, היה קשה עם הידיעה שזהו, נגמר. מצד שני, שלי האם אמרה לקראת סוף השבעה 'אני מרגישה תחושת הקלה. עם הכאב אחיה כל החיים, אבל במשך 163 ימים לא ידעתי אם קר לדניאל או חם. האם הוא אוכל, האם מרביצים לו? לפחות אני יודעת שהוא לא סבל וכבר לא יסבול".

מנגד, משפחת אנגרסט המשיכה להאמין שבנה חי. הגיעו סרטונים לא קלים מהשבי שנטעו תקווה כי הזמן אמנם אוזל ומצבו במנהרות מחמיר מיום ליום, אבל החייל החטוף עדיין איתנו.

"גם אחרי קבלת אות חיים הדגשנו בפניהם 'נכון לאותו רגע', כי הכל יכול היה להשתנות", מספר ישראלי. "יש תמרון בעזה והפצצות, וכל פעם עלה חשש. ידענו שכל עוד לא קיבלנו אות חיים נוסף אי אפשר לישון בשקט בלילה, מה עוד שהבטן התהפכה ממצבו. מצד אחד היתה תקווה, מצד שני ראו כמה הוא סובל".

הפתיעה אותך העמידות של המשפחה בשנתיים האלה?

"אני חושב מה חלילה אני הייתי עושה במקומן. כל משפחה היתה נאבקת כדי להשיב את בנה, בטח כשהיא יודעת שהוא חי, אבל הם היו ברכבת הרים מטורפת. או־טו־טו יש עסקה, או־טו־טו מתן ברשימת החוזרים, וכל פעם מדובר באכזבה עצומה ואחריה מגיעה צניחה. לי, באופן אישי, לא היה איך להשפיע ברמה המדינית. אתה גם לא מביע דעה, אלא אתה בעיקר משמש כאוזן קשבת. להיות שם נוכח".

מרתון בלי קו סיום

המשפחות והמלווים ציינו ביחד את יום השנה למלחמה, את ימי ההולדת והחגים, אך שום שינוי לא נראה באופק. "אני רץ מרתונים תרתי משמע", מספר שמש. "באיזשהו שלב נפל אצלי האסימון שזה אפילו לא מתקרב לריצה הזו. למה? כי כשאתה רץ מרתון אתה יודע היכן נמצא קו הסיום, וגם כשאתה מותש אתה אומר שתעשה עוד אקסטרה מאמץ וזה מאחוריך. למשפחות חטופים אין קו סיום, זה הקושי הגדול".

ואז לפתע, ב־9 באוקטובר, קם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והציב דדליין ועסקה על השולחן. לא בעוד חודש, אלא תוך 72 שעות.

"התקשורת אוהבת לפרסם ראשונה, אבל המשפחות ידעו שהמידע שמגיע מאיתנו, גם אם הוא לא ראשוני, הוא סוג של סופי", אומר ישראלי. "ההצהרה הרשמית של טראמפ היתה באישון לילה אז כולם שמחו, אבל עדיין לא היה תרגום לתוכנית אופרטיבית. משפחת אנגרסט בדיוק היתה בכיכר החטופים כשהנשיא דיבר, אז התקשרתי ושמחתי איתם, אבל הסברתי שאני מחכה להודעה הרשמית שבטח תגיע בבוקר, וברגע שתגיע אתקשר - וזה מה שהיה. קיבלנו את ההודעה, העברנו למשפחות, ומפה זה היה מרוץ עד לשחרור".

האח החדש במשפחה

ישראלי עמד לצד משפחת אנגרסט כשפגשה לראשונה את בנה במחנה רעים. קצין שכלל לא הכיר את הצעיר שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו. "מובן שהיו חיבוקים ובכי עם ההורים, אבל כשהכל נרגע אמרתי למתן 'נעים מאוד, קוראים לי ניר, סיפרו כבר שיש לך אח חדש?'. בהתחלה מתן לא קלט. הוא הסתכל על אמא שלו, חשב שהיתה בהיריון ויש לו באמת אח חדש, אז ענת אמרה: 'תירגע, ניר איתנו מ־7 באוקטובר, הוא חלק מהמשפחה'".

באותם ימים קיבלה משפחת פרץ את גופת בנה דניאל ונערכה לו הלוויה שנייה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. "כשאתה בא לבשר על החזרת גופה, אתה שואל את עצמך האם מדובר בבשורה טובה או מרה?", שמש מחייך בעצב. "קראתי לה בשורה מקילה, כי היא מייצרת סגירה. באותו בוקר, במחנה שורה, אפשרנו למשפחה להיות לבד, להתייחד, ואני חושב שזו היתה הסגירה הנדרשת לתסריט הנוראי. לכתוב עליו 'סוף', כי הבאנו את דניאל לקבורה שמגיעה לגיבור ישראל.

"ליבי עם משפחתו של איתי חן ז"ל, מצוות הטנק, שאין לה עדיין את הסגירה. זה הורס, קורע. אמר פעם אריק שרון: 'עד שאתה לא יושב על הכיסא, אתה לא מבין את הדברים'. בסוף קבר הוא סוג של סופיות. הכאב יימשך כל החיים, אבל הוא מעתה אחר".

מתן אנגרסט התעקש ללכת להלוויית מפקדו דניאל פרץ, שנערכה ממש אחרי החזרה מהשבי.

"היה שיח מקדים אם זה נכון, כי מתן מאוד רצה", מספר ישראלי. "לא ידעו אם מבחינה רגשית רצוי לחשוף אותו בשלב כל כך מוקדם לקהל גדול, אבל הוא התעקש, וגורמי המקצוע אמרו שאם זה חשוב לו אז זה חשוב לכולם ותכננו שיהיה שם כמה שפחות חיכוך עם אחרים. רק שספונטנית מתן החליט לדבר בהלוויה, והמשפחה אמרה שמעולם לא דיבר, הוא לא איש כזה. הוא בחור שקט שדווקא במצב קיצון קם והחל ללכת.

"מתן הספיד את המפקד שכל כך העריץ, ואנשים השתאו כמה כוחות יכולים להיות לבן אדם אחרי מה שעבר. גיבור, אין מילה אחרת".

עם אמונה אמיתית

כעת, אחרי שמשימתם הסתיימה, שני הקצינים יחזרו לחייהם, ואם אפשר לשנים ארוכות של שגרה. "זו היתה תקופה סופר־משמעותית בחיי", משוכנע שמש. "הייתי שליש צעיר בבא"ח צנחנים בפיגוע הגדול בבית ליד (ינואר 1995). התמודדתי שם עם פצועים והרוגים, כולל מוות של קצינה ששבועיים לפני הענקתי לה דרגת סגן. אבל גם כשאתה חושב שעברת הכל, אתה לומד המון מהאירוע הכי טראומטי שקרה לנו מאז קום המדינה, ובעיקר קולט שעם אמונה אמיתית אפשר להתמודד. וכשאתה רואה את מתן בהלוויה של דניאל אתה מבין שאסור לוותר".

גם ישראלי יחזור לחייו, אבל הוא יכול בקלות להיתקל במשפחת אנגרסט, שגרה בקריות במרחק הליכה ממנו. לחשוב שלפני שנתיים הם אולי עברו אחד ליד השני בקניון אבל כלל לא הכירו.

"מתן יעבור לאגף השיקום וחלקי בליווי מסתיים", ישראלי אומר. "לא הכרתי אותם לפני, אבל בטח שנישאר בקשר. כרגע הוא כמו תינוק שלומד ללכת. צריך לתת לו ספייס והזמן יעשה את שלו. אני יודע שייווצר אצלי חלל רגשי שיהיה קשה למלא, אבל לא תהיה ברירה - אצטרך למצוא את הדבר הבא".