אנחנו נלחמים למען דבר שאף הורה לא אמור להיאבק עליו – ודאות המוות של בננו

אחרי שנתיים מתישות של מאבק, לא יכולנו לדמיין את העינוי הנוכחי. עברו שבועיים מאז שנכנסה הפסקת האש לתוקפה ושוחררו כל החטופים החיים. ישראל נשמה לרווחה, אבל עבורנו - ההפוגה הזו מעמיקה את הכאב. זכינו לראות ולחבק חלק מהשבים מהמנהרות. תחושת נס אמיתית. אבל במקביל, נותרנו אנחנו, בתוך חלום הבלהות אשר נמשך כבר מעל ל־750 יום, ללא נקודת סיום ברורה לעין.

אנחנו נלחמים בכל מאודנו למען דבר שאף הורה לא אמור להיאבק עליו: ודאות המוות של בננו, עומר. זהו מאבק בלתי אפשרי: בורחים מהבשורה הקשה, ובה במידה גם נמשכים אליה, מפחד לדעת ומפחד לא לדעת. בין הידיעה המצמיתה שבמוות לבין החרדה מהיעדר הסגירה. כי בלי ודאות אין ריפוי, ובלי קבר אין התחלה של אבל.

בשבועיים האחרונים השתתפנו בלוויות ובביקורי תנחומים אצל משפחות שקיבלו את יקיריהן חזרה לקבורה. הם זכו – במציאות כואבת אך ודאית. ראינו את הכאב ואת השבר, אך גם את ההקלה שבאה עם שחרור המאבק ואת תחילתה של ההשלמה הכואבת, השלמה שמתאפשרת רק כשהם חוזרים הביתה. תחילתה של ההתמודדות עם האמת ההרסנית אבל גם ההכרחית.

בהבנה היסטורית, אנחנו יודעים שיש עכשיו חלון הזדמנויות קצר וחד־פעמי להתעקש על השבתם של עומר ושל כל החללים שעדיין בעזה. אחד מהם הוא סרן הדר גולדין, חלל חטוף כבר למעלה מאחת־עשרה שנים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאם לא נתעקש עכשיו - הפצע הזה עלול להישאר פתוח לדורות

אבל לסיפור שלנו יש גם ממד נוסף. עומר נולד וגדל בארצות הברית, ובחר מרצונו לעזוב חיים נוחים כדי להתנדב ולשרת כלוחם, כקצין בשריון. הוא נשא בתוכו זהות כפולה: ישראלית ויהודית־אמריקנית, שהפכה אותו לגשר בין שני עולמות.

מאז היום הראשון, ובמשך כל התקופה הזו, אנחנו נאלצים לגייס גם את הממשל האמריקני למאבק להשבת החטופים – ובהם עומר, שהוא גם אזרח אמריקני. יש בתובנה הזו משהו מצער וכואב: עומר נלחם והקריב את חייו למען מדינת ישראל, והיום אנחנו מבינים שבכל צעד ושעל, בלי מעורבות אמריקנית אינטנסיבית, וכמובן בלי חיילי צה"ל האמיצים, לא היינו מגיעים עד הלום, ולא נגיע אל נקודת הסיום.

במקביל, הקהילה שלנו בארצות הברית: חברים, שכנים, בתי כנסת וקהילות יהודיות שלמות, ממשיכה לעטוף אותנו באהבה ולחיות את הכאב הזה איתנו. הטרגדיה שלנו חצתה יבשות, והמאבק שלנו, האישי, האנושי והלאומי, מתקיים גם בלונג איילנד וגם בירושלים, גם בוושינגטון וגם בכיכר החטופים.

עד שעומר ישוב, אנחנו נדרשים להמשיך ולהילחם ועם ישראל, בארץ ובתפוצות, שממשיך לחבק, לתמוך, ולהחזיק איתנו את הכאב מבין את המלחמה שלנו. כי המאבק הזה הוא לא רק על עומר, אלא על כולנו. על מי שאנחנו כעם, ועל הערבות ההדדית שהופכת את הכאב שלנו – גם לעוצמה.