משפחות ניצולי רכבת קסטנר בסגירת מעגל מרגשת

השבוע עלו על גבעה טרשית, מרחק של פחות משני קילומטרים מכפר עציון, קבוצה של כמה ישראלים צעירים ומבוגרים. חלקם תושבי גוש עציון, אחרים הגיעו מאזורים שונים בארץ. לכולם מכנה משותף - הם צאצאי המתיישבים המקוריים של משואות יצחק.

הילדים, הנכדים והנינים של אותם חלוצים שנמלטו מאירופה רק כדי להקים יישוב עברי בארץ ישראל. בדיוק 80 שנה אחרי שאבותיהם ההרפתקנים התיישבו על ההר, הם שבו כעת אל המקום שבו החל סיפור של גבורה, אמונה והתחדשות יהודית בלב ההר.

משואות יצחק הוא אולי הסמל המובהק ביותר לסיפור ההתיישבות בארץ ישראל. סיפור של עקשנות, אמונה, קושי ותקומה.

חבריו הראשונים היו עולים צעירים מאירופה, חלקם ניצולי שואה ששרדו את מלחמת העולם בזכות הברחתם ברכבת המפורסמת של ישראל קסטנר; אחרים ברחו ממדינות שבהן רדפו יהודים עוד לפני פרוץ המלחמה. הם לא חיפשו נוחות או ביטחון, הם חיפשו שורשים. עם חבילות מעטות, כלים פשוטים ותקווה גדולה עלו להרי גוש עציון והקימו את הקיבוץ החדש, שקראו לו "משואות יצחק".

ריח חיטה וניצחון על הזמן

שנותיה הראשונות של ההתיישבות היו קשות. האזור היה מנותק, מוקף כפרים ערביים עוינים, והחורף הקשה בהרים לא הקל את החיים. אך המתיישבים החדשים לא ויתרו. הם הקימו בתי אבן צנועים, סללו דרכים, פתחו גן ילדים, וריח חיטה ראשונה שנקצרה מילא את האוויר בתחושת ניצחון קטנה על הטבע ועל הזמן.

עם סיום מלחמת העולם השנייה נדמה היה כי סוף־סוף נושבת רוח חדשה בארץ. אך אז פרצה מלחמת העצמאות, והגוש, שנמצא בקו החזית, הפך למטרה ישירה. הכוחות הירדניים וערביי הסביבה פתחו במתקפות חוזרות ונשנות על יישובי גוש עציון. עם התגברות הקרבות הוחלט על פינוי הנשים והילדים ממשואות יצחק, בעוד הגברים נשארו להגן על המקום. הם ראו, ממרחק של כמה קילומטרים, את התמוטטותו של קיבוץ כפר עציון ואת הטבח הנורא בתושביו, אירוע שהותיר חותם עמוק בלב כל מי שחי בגוש.

יממה לאחר מכן, ביום שבו הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948, נכנעו מגיני משואות יצחק לאחר קרבות עזים ומחסור בתחמושת ובמים. הלוחמים שנותרו בחיים נלקחו לשבי הירדני, והיישוב פונה ונחרב כליל. גוש עציון נמחק מהמפה, אך לא מהזיכרון.

יוחנן בן יעקב, היסטוריון ובן כפר עציון, סיפר: "ראשי המדינה הצעירה העריכו מאוד את אנשי גוש עציון. בן־גוריון עצמו אמר: 'אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות ליישוב לא נפלה - התודה הראשונה של תושבי היישוב ניתנה בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון'. אנשי ההגנה בירושלים תמכו אז בפינוי הגוש לעיר, אך בן־גוריון סגר את הישיבה בדפיקה על השולחן".

אסתר בן־נון, שנולדה במשואות יצחק והיתה הילדה הראשונה בקיבוץ, נזכרת באותם ימים. "כשהייתי בגן, בזמן שאבא שלי היה בשבי הירדני", סיפרה, "הגננת שאלה אותנו במה עוסק כל אבא. אני בתורי עניתי שאבא שלי בשבי הירדני. הגננת כעסה ואמרה לי 'אל תמציאי סיפורים, יש לך דמיון מפותח מדי', ואף הזמינה את אימי לשיחה. כבר אז הייתי עקשנית וסירבתי לחזור לגן".

כשאביה שוחרר מהשבי לאחר תשעה חודשים הוא חזר הביתה עייף, אך חי. אסתר נזכרת בתחושת המבוכה והפחד: "ממש פחדתי ממנו. לקח לי זמן להתרגל אליו".

אמונה הצומחת מתוך האפר

ב־1949, שנה לאחר קום המדינה, קיבלו חברי משואות יצחק החלטה להקים את הקיבוץ מחדש - הפעם באדמות השפלה, מדרום לגדרה. שם, באדמה הפורייה והשטוחה, הוקמה משואות יצחק החדשה, שנושאת עד היום את שמה של ההתיישבות ההררית שאבדה.

לאחר חזרת השבויים והקמת היישוב מחדש החליטו חברי הקיבוץ לבטל את הלינה הנפרדת של ההורים וילדיהם. היתה זו החלטה יוצאת דופן בקיבוצים של אותה תקופה. לבסוף בחרו התושבים להתנתק ממבנה הקיבוץ ולהפוך את המקום למושב שיתופי, שבו נשמרו ערכי הערבות ההדדית לצד חופש אישי ומשפחתי רחב יותר.

כעת, לרגל ציון 80 שנה לעלייה, חושפים לראשונה בארכיון כפר עציון ובית ספר שדה גוש עציון מסמך היסטורי שלא פורסם מעולם, המתעד את הוויכוח שהתנהל סביב בחירת השם משואות יצחק.

על פי המסמך, קק"ל תמכה בשם שנבחר על ידי החברים, אך ועדת השמות הממשלתית ביקשה לשנותו. זאב וילנאי, חוקר ארץ־ישראל הידוע, כתב על גבי הבקשה כי "בשם משואות יש קונוטציה של השואה, ואנו חפצים בשם שכולו לברכה". חברי הקיבוץ, מצידם, סירבו לוותר. מבחינתם, "משואות" סימל גם את האור שלא כבה וגם את הקשר לרב הראשי הראשון לישראל, הרב יצחק הרצוג, שעל שמו נקרא המקום. בסופו של דבר, השם התקבל והוא נותר סמל לאמונה שצומחת מתוך האפר.

השנה, בדיוק 80 שנה אחרי שעלו המתיישבים הראשונים להר, הגיעו צאצאיהם לשטח ההיסטורי של משואות יצחק המקורית. הם התיישבו לצד המבנה היחיד ששרד מהקיבוץ, סיפרו על הקמת היישוב, על ימי הלחימה והכניעה, ועל הדרך שבו חלק מילדי המקום שבו אל גוש עציון החדש והמשיכו את סיפורם של הראשונים.