התגלח למרות התנגדות המחבלים ולמד ספרדית מהאחים הורן: השבי של נמרוד כהן

ויקי כהן מחייכת. אחרי שנתיים יש לה סיבה. בשבוע שעבר היא השילה מעצמה את התואר "אימו של החייל החטוף" וקיבלה לידיה את בנה נמרוד (21) לוחם בשריון שנחטף ב-7 באוקטובר מהטנק שאיתו נשלח להגן על ישובי עוטף עזה.

"באיזשהו שלב בשבי, השובים דרשו לגלח לנמרוד את השפם, שהוא יישאר רק עם זקן, כדי שייראה כמוהם - כמו מוסלמי. גם כדי שלא יזהו אותו אם מעבירים אותם מקום". מספרת ויקי "הוא לא הסכים לזה. הוא אמר, אם מגלחים, מגלחים את הכול - אני לא נשאר רק עם הזקן. והם לא הסכימו. הם אמרו לו, תיכנס למקלחת, תשטוף את עצמך מכל השאריות של התספורת והגילוח. הוא נכנס למקלחת ומצא שם סכין גילוח ישן, מהפרימיטיביים הישנים והוא פשוט גילח את כל השאריות של הזקן, למרות ההתנגדות שלהם. הם לא אהבו את זה, אבל הם כנראה היו בלהט של מעבר ממקום למקום. היו שם כל מיני דברים שנעשו בכוח".

כשחזרו שורדי השבי הם סיפרו בין היתר כי היו כלואים בתוך כלוב וכי המחבלים שהחזיקו בהם נתנו לכל אחד כינוי בערבית: "הם רצו לקרוא לו בהתחלה אחמד, ונמרוד לא הסכים" מספרת ויקי "אז הם קראו לו מג'די, באחת הפעמים הוא סיפר להם שפעם החברים שלו התלוצצו וקראו לו בשם הזה, אז הם "אימצו" את השם הזה. בשבי הוא למד לדבר ערבית, הוא גם למד לדבר קצת ספרדית הודות לאיתן ויאיר הורן, שהם ארגנטינאים, אז הוא למד קצת מהם".

שנתיים של ניתוק עברו על נמרוד (21) שכבר היה אמור להיות משוחרר מצה"ל ועל חבריו שהיו איתו בשבי – דוד קוניו ואיתן הורן שנותרו איתו עד הרגע האחרון ושגיא דקל חן ויאיר הורן ששוחררו בעסקה הקודמת בפברואר (15.2).

"התנאים בשבי היו תלויים בתקופה. היו תקופות, גם העבירו אותם ממקום למקום. היו תקופות שגם לא היה להם אוכל. הם חוו גם חוויות לא נעימות כמו מכות, איומים, העמידו אותם במצב של חוסר ודאות ופחד. עשו להם טרור פסיכולוגי, הסתה. אמרו להם שלאף אחד בארץ לא אכפת, ושהממשלה לא נלחמת, ושגם לציבור לא אכפת. אבל הם שמרו על תקווה ואמונה שהם חוזרים הביתה. הם לא היו חשופים לתקשורת, נמרוד לא ידע מה קורה בארץ. הוא לא ידע שיש עצרות והמוני אנשים יוצאים לרחובות, ולא על החשיפה שלנו בתקשורת ועל כל הראיונות שעשינו – הוא היה בהלם מזה. הם ידעו שישראל תקפה את איראן. הם שמעו מאחד השובים שלהם, זרקו להם בדלי מידע".

חיבור עם שורדי שבי שכלל לא פגש: "משהו ממגנט"

ככל שעוברים הימים אנו נחשפים לקשרים שנוצרו בין שורדי השבי, הם העבירו יחד ימים שלמים במנהרות, חולקים את מעט האוכל, את החוויות את הזיכרונות מהבית. "הוא התחבר עם כל השורדים, שהיו איתו תקופה מאוד ארוכה עד השחרור. אלה אנשים שהוא מאוד אוהב ובקשר מצוין איתם (דוד קוניו, שגיא דקל חן, יאיר ואיתן הורן). הם מאוד חיזקו ומאוד תמכו אחד בשני, זה אחד הדברים שנתנו להם כוח לעבור את מה שעברו, הוא בקשר טלפוני איתם וכבר נפגש עם חלק מהם. הוא נפגש גם עם שבים אחרים, כאלה שלא היו איתו בשבי והוא כלל לא הכיר. גם ביניהם כבר נוצר קשר, יש משהו ממגנט ביניהם, הם מיד מאוד מתחברים אחד לשני ומחליפים טלפונים, אפילו שלא נפגשו מעולם. הם כנראה מרגישים מאוד אחד את השני ואת זה שכולם היו שותפים לחוויה כל כך גדולה ומשנת חיים".

עוד לדברי ויקי: "היו להם קלפים לפרק זמן קצר שבהם הם היו משחקים אבל כל דבר שהיה להם שם נהרס והתכלה מאוד מהר בגלל הלחות שיש במנהרות, שום דבר לא נשאר לאורך זמן. בסופו של דבר מה שנשאר והיה להם ועזר להם זה שהיה להם אחד את השני. הסיפורים, החוויות המשותפות, שכל אחד שיתף מהחיים שלו, זה מה שעזר להם, שיש להם אחד את השני, יותר מכל דבר אחר".

נמרוד חובב קובייה הונגרית, היו לו לא מעט כאלה, אחת מהן אותרה על ידי כוחות צה"ל בטנק השרוף לאחר שנחטף ממנו, היא הוחזרה להוריו ויקי ויהודה כהן עוד כשהיה בעזה. "הוא ראה את הקובייה. הוא גם ראה את כל הקוביות שהוא קיבל מתנה ביום ההולדת שלו. הוא אפילו קיבל קובייה לא מזמן משגיא דקל חן שהיה איתו בשבי בעזה. זה היה לפני שהוא השתחרר, הייתי בעצרת בכרמי גת, ואז בסוף העצרת ניגש אליי שגית דקל-חן עם בתו הגדולה והיא העניקה לי את הקובייה, הוא אמר, אני רוצה שאחרי שנמרוד יפתור את הקובייה, מישהו יצלם וישלח לי תמונה. זה עוד לא קרה, אבל כל דבר בזמנו- זה גם יקרה".

המראות מהטנק השרוף

נמרוד כהן לחם עם צוות טנק מספר 3. מפקד הטנק היה סרן עומר מקסים נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל שהיה טען וסמל שקד דהן. שלושתם נפלו בקרב ונחטפו, שני הראשונים עדיין חטופים חללים. למעשה נמרוד הניצול היחיד מהטנק: "הוא יודע שהם נרצחו, הוא יודע שהם לא בחיים. הוא יודע שהגופה של עומר המפקד ושל חבר עוז דניאל עדיין מוחזקות בעזה. הוא ראה את הדברים בעיניים, לא היה צריך לספר לו. זו הייתה חוויה לא פשוטה עבורו, הוא עדיין לא מדבר עליה. זו חוויה שהוא יצטרך לעבד אותה קודם, אין ספק שזה משהו טראומטי. סגירת מעגל עבור נמרוד תהיה כשיושבו החללים החטופים. לא הכול נמרוד משתף אותנו כרגע, זה עוד מוקדם עבורו, אלה חוויות שהוא יצטרך קודם כול לעבוד עם אנשי מקצוע שמלווים אותו. אנחנו גם מיוזמתנו לא שואלים שאלות, אנחנו בעיקר שם כדי לעטוף אותו, להקשיב ולהיות שם בשבילו".

כאמור, בשבוע שעבר נמרוד חזר הביתה מבית החולים איכילוב. "להגיע הביתה זו הייתה שמחה גדולה והתרגשות, להגיע למקום הבטוח בשביל נמרוד. הוא כבר חיכה לחזור הביתה, לחזור לחדר שלו. לחפצים שלו לראות את הכלבה. זו הייתה התרגשות גדולה. אז גם הייתה בזה גם הצפה רגשית. לאורך כל הדרך פגשנו המוני אנשים מתושבי רחובות שבאו לתמוך וללוות את נמרוד וצעקו אתה השם שלו – ממצב של להיות שנתיים במקום מנותק ופתאום להיחשף לכל כך הרבה פנים וקולות, זה היה קצת מציף, אבל זה היה מרגש".

הצלחת לישון?

"כן, כבר בבית החולים, ביום הראשון, זו הייתה שינה שהיא הרבה יותר טובה ממה שהיה קודם. לכל אורך השנתיים האלה שבקושי ישנו בלילה. אני עדיין מעכלת שנמרוד חזר הביתה. עדיין יש בי שמחה והודיה והכרת תודה שזה קרה. בלילה הראשון ישנתי לידו בבית החולים בחדר, ממיטה ליד. באיזשהו שלב התעוררתי והסתכלתי עליו לראות שהוא באמת נושם והכל בסדר. הוא היה עדיין שקוע בשינה. זה לבוא ולראות אותו, ולהרגיש את הנוכחות שלו, ובוודאות הזו שהוא חזר הביתה".

בימים האחרונים יש מתקפה מתוזמנת נגד מטה משפחות החטופים שהוביל את המחאה למען החזרת החטופים אז 7 באוקטובר. בד בבד גם ויקי ויהודה כהן, הוריו של נמרוד מותקפים באופן אישי. יהודה היה מהקולות הבולטים נגד הממשלה וראש הממשלה בנימין נתניה וטען שהוא מפקיר את החטופים.

"אני מצרה על זה, זה דבר שהוא גורם לפילוג, מעבר לזה, אנשים שעושים את זה לא חושבים מה ההשלכות של כזה דבר. נמרוד רק חזר אחרי תופת של שנתיים, ובטח זה לא מוסיף לו לשיקום כשהוא נחשף לדברים האלה, ואי אפשר שלא להיחשף. הוא שומע, זה מסביב וזה נמצא כעננה. אני באופן אישי מנסה לשים את הדברים האלה בצד וכרגע להתמקד בשיקום של נמרוד ושלנו כמשפחה, כדי שנחזור לחיים המשפחתיים הפרטיים שהיו לנו. בתקווה שהאנשים האלה יבינו שהדברים שהם עושים לא משרתים שום דבר, לא מכבדים אותם ויפסיקו לעשות את זה". 

יש משהו שהיית עושה אחרת?

"לא, ממש לא. אני כל כך שלמה עם מה שעשיתי. עשיתי מה שידעתי, עשיתי מה שיכולתי, עשיתי כל דבר שהיה במסגרת המשאבים הנפשיים והפיזיים שהיו לרשותי, ואני יודעת שעשיתי את הכי טוב שאני יכולה. עשיתי את זה למען הבן שלי, והייתי עושה את זה עוד פעם אם הייתי צריכה".