אביה של ענבר הימן: "מצטער שלא הייתי שם להציל אותך"; אימה: "חיכינו - ובסוף קיבלנו אותך אחרונה"

החטופה החללה ענבר הימן הובאה היום (שישי) למנוחות בבית העלמין ירקון. מאות המשתתפים שליוו את מסע ההלוויה לבשו ורוד, כמחווה להימן שהייתה אמנית גרפטי וכונתה "פינק". לפי חבריה של הימן, הכינוי 'פינק' מסמל את צבעה האהוב - ורוד. בין המשתתפים בהלוויה - הנשיא יצחק הרצוג, שר המשפטים יריב לוין ומתאם השבויים והנעדרים גל הירש.

הימן הייתה בת 27 כשנפלה בשבי חמאס במהלך מסיבת הנובה ברעים ונרצחה על ידי מחבלי ארגון הטרור. ההודעה על מותה הגיעה כבר ב-16 בדצמבר 2023. ענבר, תושבת חיפה, הייתה סטודנטית לתקשורת חזותית ואמנית. אל המסיבה הגיעה בתור "הלפרית" והייתה אחראית לסיוע רגשי למבלים במסיבה. היא הותירה אחריה שני הורים ואח.

מאז חטיפתה ניהלה משפחתה מאבק להשבת גופתה לקבורה בישראל, עם המשפט "גם אני אישה, תחזירו גם אותי", שנאמר על רקע ההחלטה להשיב ארצה בעסקאות חטופים קודם כל נשים וילדים.

יפעת הימן, אמה של ענבר אמרה בעבר בכנסת: "כל מה אני מבקשת זה לנשק אותה. החללים כולם יכולים חס וחלילה להיעלם. ולא אדבר חס וחלילה על החיים, שיכולים לרצוח אותם. אחרי שהפקירו את הבת שלי אני מצפה מממשלת ישראל, שיעשו הכל כדי להביא אותה בכל דרך".

הנשיא הרצוג ספד לענבר: "הנה כמילות השיר את נאספת ושבה אלינו - בתום תשרי, אחרי שנקרעת מאיתנו - בתום תשרי אחר, מר ונורא, ביד השטן עצמו. איך קרה שילדה של אור, אהבה וטוב מוצאת את מותה באכזריות כזאת, כשמפלצות החמאס גוררים אותה אל מחשכי השאול? באיזה עולם הורים צריכים לייחל במשך שנתיים איומות לזכות להביא את ילדתם האהובה לקבורה? ואיך קרה לנו, שככה נעשה לנו. באדמת ישראל, בבית שלנו. 

"שנתיים ימים שהשאלות האלה לופתות את הלב ולא מרפות. שנתיים, שמראות היום הנורא ההוא מלווים את כולנו, בשכבנו ובקומנו, וההלם לא שוכך. אבל עכשיו, כשאת כאן, ושבה אל האדמה הזאת יחד עם עוד אחים אהובים, וכשגם אחינו החיים שבו אלינו משבי החמאס עכשיו, אפשר אולי קצת להתחיל לנשום.

"כמובן – עלינו לזכור היטב שהמשימה לא תמה, ושאסור לנו לא לנוח ולא לשקוט עד שאחרון חטופינו החללים יזכה למנוחה נכונה באדמת המולדת."

"ענבר הגיעה לפסטיבל נובה כדי לתמוך וללוות את המשתתפים, ולהושיט עזרה למי שצריך. מעשה טיפולי ואצילי. וכשבאו המרצחים הארורים, ענבר נלחמה בהם כמו לביאה באומץ ובתעוזה נדירים, כבירים. השילוב החד פעמי הזה שבנשמתה רווח התגלה במלוא תפארתו.

הנשיא פנה גם למשפחתה של הימן, "יפעת וחיים האהובים כל כך - לכל אורך ימי המערכה הזאת, ממש מימיה הראשונים, זכינו להכיר אתכם, להשתאות מכם. לימדתם עם שלם מהי אהבת אב ואם, לימדתם אותנו מהי מסירות ומהי התמדה, ולימדתם אותנו על כוחה של מטרה נעלה וכמה תעצומות וגדלות-נפש היא מוציאה מהאדם.

"אני מבקש לומר לכם היום: גידלתם בת לתפארת, שובת לב, טובת לב, אמיצה ורבת יופי וכך היא תיחקק לנצח בזיכרון כולנו, ובתולדות העם והארץ. 

את הספדו חתם הנשיא בבקשת סליחה מהימן, ומשאר החטופים ובני משפחותיהם: "במעמד הזה כנשיא מדינת ישראל, אני מבקש מכם, וממך ענבר, ומכל חללינו החטופים ובני משפחותיהם, סליחה. סליחה שלא היינו שם עבורכם, סליחה שלא הצלחנו להציל, סליחה שלקח לנו זמן רב כל כך להשיב אתכם אלינו".

רעיית נשיא המדינה מיכל הרצוג  הוסיפה: ״זכות עצומה נפלה בחלקנו במהלך השנתיים השחורות האלה, להכיר אתכם, יפעת וחיים, ועידו, דודה חנה, וכל משפחת הימן. מהמפגש הראשון בבית הנשיא, ועד החיבוק האמיץ בימים האחרונים באתר הנובה, בכיכר החטופים ובכנסת,  פגשנו משפחה עדינה, אצילית ומיוחדת כל כך, שכל כולה מסירות ואהבה". 

"אתם הייתם ועודכם אלומת אור ורודה בשמי עננה כהים מאד", אמרה אשת הנשיא, "וברור שענבר - או באחד משמותיה הידועים ביותר: "פינק" - שאבה מכם כל כך הרבה יופי ומתיקות, שמוסיפים להאיר בפנים של כל אוהביה. בתרבויות רבות מקובל ללבוש שחור במעמד כזה, אבל ברוחה של ענבר - שהוורוד שזהר ממנה בלט כל כך ביקשתם בקשה יפה וייחודית כל כך, שנבוא הנה לבושי ורוד. היום הזה, הוא יום של כאב, אבל מכאן – ברוחה של ענבר, אנחנו חולמים גם על מציאות חדשה: של תיקון, של ריפוי, של בניין. תודה לענבר ולכולכם – משפחת הימן האהובה – על השיעור היקר הזה. יהי זכרה של ענבר האהובה, ברוך לעד, ותהי נשמתה הברוכה ומפיצת הטוב צרורה בצרור החיים״.

אמה יפעת אמרה: "לא האמנתי, אחרי שנתיים שבסוף תחזרי אלינו. חיכינו חודש ועוד חודש עסקה ועוד עסקה ובסוף הגעת האחרונה, בגלל שאת אישיות שעוזרת לכולם, שפשוט חיכית שכל אנשי נובה יבואו. יפה שלי, איך אימא נפרדת מהבת שלה אחרי שגידלה אותה 27 שנה? איך מגדלים ילדה כזאת מוארת ויפה, שעוזרת לכולם ותמיד שמה את עצמה בסוף. וגם לי עזרת ותמיד אמרת לי - תעשי תמיד מה שטוב לך ואת הכי יפה בעולם. היינו יושבות בקפה עם פלאפונים בצד ואת אמרת לי שזה זמן אימא".

"סיפרנו את הסודות הכמוסים אחת לשנייה", אמרה האם, "את הבת שלי וגם החברה הכי טובה שלי,
ובזכותך אני השלמתי עם אחיך, ואנחנו בקשר הכי טוב. ואין אחד שלא פוגש אותך ולא נגעת לו בו.
ואת זה אומרים לי כולם".

"איך אימא קוברת את הבת שלה, שהיא כל כך אוהבת, מלאה צבע ואהבה, שתמיד ראתה את הטוב שבאדם?", קראה יפעת, "איך ילדה כזאת, טהורה נשארת רק עשרים ושבע שנה? נהדרת, יפה שלי, חיכינו מ-7 באוקטובר, שאת תחזרי הביתה. עכשיו, אחרי שנתיים איומות, שבת אלינו הביתה,
ואני אוכל סוף-סוף לנשק אותך ולהיפרד ממך. מלאכית שלי, אני מבטיחה לך שלא נשכח אותך אף פעם, ותמיד תהיי בזכרוננו שנראה שקיעה ורודה. ואני מבטיחה לך שתהיה לך מצבה ורודה כמו שהבטחתי, שאוכל לדבר איתך ולשים לך נר ופרח".

חיים, אביה של ענבר ספד: "איך אבא אמור להספיד את הבת שלו? את הילדה שלו? זה נוגד את הטבע. ילדים קוברים את ההורים שלהם, ולא להפך. איך אני יכול להיפרד ממך כשאני מרגיש אותך כאילו שם בחיים? תודה למתנה היקרה שהשארתי לי על כך שאת חיה בתוכי".

"היית ילדה של נתינה אין סופית, סיפר האב חיים, "ילדה של חופש, טבע, אור ואהבה. אני זוכר את הטיולים בכל שבת. אני זוכר אותך כילדה קטנה. אני זוכר שעשיתי לך קוקיות. אם היייתי יודע, הייתי נוצר כל רגע. כשבחרת להיות לוחמת, ניסינו לשכנע אותך לא לעשות זאת. אבל שכנעת אותנו והיית ללוחמת בקרקל. מילאת את העולם ביצירות שלך", אמר, "סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן להשיב אותך. אני רוצה להגיד תודה לחיילים האמיצים ולעם ישראל שהיה איתנו. בלעדיהם לא היינו מצליחים להחזיר אותך. קיווינו שזה יהיה אחרת, גם כשקיבלנו את הידיעה המרה לא ויתרנו. תמיד דאגת לכולם. אני כל כך אוהב אותך ילדה שלי, לא נשכח ולא נסלח. המאבק לא תם עד שאחרון החטופים יובא לקבורה. אני מבטיח שאבוא כל יום להיות איתך". 

אחיה עידו ספד לה גם כן: "אחותי היחידה, את המון בשביל המשפחה ובשבילי. אמרת שתלמדי אותי לעשות גרפיטי. בזכותך אני מעז, אני חוקר אני לומד".

עוד שיתף על געגועיו לאחותו: "אני רואה אותך בין הצללים, כשאני סוגר את העיניים אני רואה אותך. קשה לדבר עלייך בלשון עבר". 

בן זוגה של ענבר, נועם אלון נשא גם הוא דברי הספד: "אני מצטער כל כך על כל מה שקרה לך, זה לא מגיע לאף אחד. לא רציתי לדבר יותר מדי, זה גם ככה קשה לי. גרמתי לי להרגיש דברים שלא חשבתי שאזכה. למדתי לאהוב באמת, הכל בזכותך. רציתי לבקש סליחה שלא יכלתי לעשות יותר. אני לא רוצה שיזכרו אותך בדרך שסיימת את החיים שלך. את היית בן אדם חי וכולם מדברים על זה שאת מתה כבר שנתיים. אני רוצה לזכור אותך כמו שהיית שבוע לפני ה-7 באוקטובר. היו לך חיים מטורפים ומרגשים. החיים שלך היו כל כך קצרים אבל אני מתנחם בזה שידעת לחיות יותר מכל אחד אחר. אף פעם לא אשכח אותך".

נור שני טחן, חברה הקרוב של ענבר: "את ענבר הכרתי בכיתה י"ב בהכנה לשנת שירות. אי אפשר לא היה להכיר אותה. היום לפני כמעט שנתיים התבשרתי על הירצחך בשבי חמאס. הרגשתי כאב שפילח לי את הנשמה, שלא ידעתי שאני יכול להרגיש בכלל. עד אותו רגע חשבנו שתחזרי בחיים. את היית מהחברות המעטות האלה שתמיד כשפוגשים - כאילו הזמן עומד מלכת. מאז ה-7 באוקטובר הכרתי חברות רבות שלך. המגוון שלך רחב. את היית אדם טוב שמלא בציניות. את יודעת לחבק, עם כל הגובה שלך והזרועות הארוכות שלך".