שנתיים של מלחמה הגיעו לסיומן. היום בו ענבר נרצחה ונחטפה, זה גם היום בו היא חזרה. אני מאתמול מרגישה את הגוף שלי קל יותר, קלילות שאני לא יודעת לתאר, תחושת נחמה. קרה לנו נס שהוא מעל הטבע, בזכות חיילי צה״ל.
במשך שנתיים נלחמתי עבור הילדה להביא אותה לקבר ישראל. והיום נביא אותה לקבורה, וגם לגבורה. כי ענבר הייתה גיבורה. לוחמת ומפקדת. אך התחושות מעורבבות. מצד אחד החזרנו את הילדה, היא זוכה לקבר בארץ ישראל שהיא כל כך אהבה. ומצד שני היא חוזרת בארון. מעל הכל המשפחה ואני בוחרים לראות את חצי הכוס המלאה. ענבר חוזרת הביתה. לאמא שלה יהיה איפה לשבת על ספסל לידה, להדליק לה נר.
מאז העסקה בינואר, לא הפסקנו להדהד את היותה אישה. כי כך הייתה ענבר, אישה בחייה ואישה בלכתה. אישה נשארת אישה, וכעת האישה האחרונה שנשארה בשבי חזרה הביתה. אך המאבק שלנו נמשך. יש עוד 19 חטופים חללים להחזיר. אם ענבר הייתה כאן היום היא הייתה אומרת לי להילחם עד החטוף האחרון. עלינו לצאת לרחובות עבור החטופים שנשארו לנו שם, אחים של ענבר, האחים של כולנו.
ענבר הייתה מימוש הביטוי של הפתגם ״ואהבת לרעך כמוך״. היום במיוחד אני נזכרת בכל תחנות חייה: מהיותה תינוקת וילדה שמחה, שרוקדת ושרה, נערה מוקפת בחברים, יפהפיה ומוכשרת. אני חושבת עלייה כחיילת עם התלתלים הארוכים, והגאווה הגדולה להיות לוחמת. באמירה שלא רק גברים יכולים, גם אנחנו יכולות. ואני נזכרת גם באותו ערב שמחת התורה בו דיברתי עם ענבר בפעם האחרונה, אז לא ידעתי שזו תהיה שיחת הפרידה. רגע לפני שנסעה לפסטיבל הנובה.
נפלה בחלקי הזכות הענקית להיות הדודה לאחיינית כל כך מושלמת, ולצערי זה היה רק ל27 שנה. וביום הזה אני מודה לעם ישראל הכל כך יפה. לחיילי צה״ל שנפלו והקריבו את נפשם עבור מדינת ישראל, עבור ענבר.
אני מתפללת שענבר בלכתה תזכה אותנו באחדות בעם, שכל עם ישראל יהיה מאוחד. זה מה שהיא הייתה רוצה, שהרצח שלה לא יהיה לשווא.
חנה כהן היא דודתה של ענבר הימן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו