לא נפסיק לעולם לרקוד: סיפור של עם שקם תמיד

השעה חצות. העולם ישן… אך לבבותיהן של אמהות מסוימות ערים. בדממת הלילה, פעימות מואצות, נשימות מתערבבות, ודמעות שקטות זולגות. במקום כלשהו, דלת תיפתח בקרוב… ואמא תפגוש שוב את בנה.

20 אמהות

שנתיים חלפו, והלילה הוא יהיה שוב בזרועותיה. הלב רועד - שמחה עצומה, פחד ישן, נשימות נשזרות זו בזו. עיניים מביטות בו - מנסות להאמין שהוא באמת כאן. חיבוק ראשון אחרי אינספור לילות של המתנה וגעגוע.

השעה חצות. ובמקום לישון - אני סופרת… 10… 20… 100… 915. אני עוצרת. הלב שלי, לב של רקדנית נועזת, פועם בחוזקה. ברכבת הרים אני אוחזת בחוט, כאילו גורל העולם כולו תלוי בו.

915 אמהות. 915 רקדניות שנשלחו אל החוט המסחרר הזה. 915 שלמדו את הריקוד החדש - זה של ללכת על חוט מתוח מעל התהום, חוט שלא הן בחרו בו. 915 אמהות של נסיכי ישראל.

בליבה של כל אמא חיים שני עולמות. בלב אחד - שמחה עצומה, נשימה שמתרחבת, חיבוק שלא נגמר. ובלֵב השני - געגוע חרישי, גאווה עמוקה, אור שממשיך לדלוק גם כשאין גוף לחבק.

זו אותה אמא. היא מחבקת את בנה… ובתוכה חשה גם את כל אלו שלא שבו. היא יודעת שכל חיבוק אישי הוא גם חיבוק לאומי - בזכות הלוחמים, בזכות אלה שלא יחזרו עוד. בזכותם היום הזה קורה.

כל אמא היא רקדנית על חוט מתוח בין כאב לתקווה, בין ריקוד החיים לריקוד הזיכרון. ואם רק נרצה - נרקוד יחד.

כי נסיכינו בחרו לכתוב, יחד, את הדף הבא בסיפור שלנו -
סיפורו של עם שקם תמיד, כמו יום העצמאות הבא אחר יום הזיכרון. יד ביד, לא נפסיק לעולם לרקוד.

בכל אהבתי ובכל גאוותי בילדינו.