מתן אנגרסט (22) חייל צה"ל שנחטף פצוע קשה מהטנק בנחל עוז. לאורך שהותו בשבי פרסמה משפחתו סרטונים והקלטות שלו – גם כלה שצולמו על ידי חמאס וגם כאלה שנתפסו על ידי צה"ל. בספטמבר 24 פורסם קובץ קול אשר אותר ברצועת עזה ובו מתן פונה לראש הממשלה בנימין נתניהו וקורא לשחררו.
בחודש מרץ 2025 חמאס פרסם סרטון שלו שם הוא מספר: "נחטפתי ב-7 באוקטובר ממוצב נחל עוז. אני 511 יום בשבי של החמאס". בהמשך הוא פונה ישירות לבני משפחתו: "אמא שלי ענת, אבא שלי חגי, אחות שלי עדי, אח שלי אופיר ואחי שלי רועי, אני רק מחכה לשנייה שאני אחבק אתכם ואראה אתכם. אני בטוח שאתם נלחמים עליי ועושים הכל רק כדי שאני אחזור הביתה. יש לי מסר לכל עם ישראל. לצאת לרחובות ולא לוותר עלינו".
חודש לאחר מכן, באפריל הוריו ענת וחגי פרסמו את סרטון, הלינץ' שעבר בעת חטיפתו לרצועת עזה, בסרטון נראה אנגרסט כשהוא נשלף מתוך הטנק, כפוף וכורע על הרצפה, חולצתו הצבאית מופשלת וחזהו חשוף, מובל ומחזק בידי מחבלים. בסרטון אחר שפורסם, נראה אנגרסט בחקירה שערכו לו אנשי החמאס. לאחר שסיפק אנגרסט את שמו המלא, גילו, מקום מגוריו ותפקידו בצבא, אמר אנגרסט למשפחתו: "אני אוהב אתכם. מתגעגע אליכם מאוד. לא יודע איך קרתה הסיטואציה הזו. אני מקווה לראותכם בקרוב".
בשבעה באוקטובר, מתן אנגרסט, לוחם שיריון, ואחיו לצוות הטנק, יצאו להגן בגופם על יישובי עוטף עזה. מתן נפצע ונחטף מתוך שדה הקרב על בסיס נחל עוז. הוא הוגדר כנעדר במשך זמן רב. בטקס לציון שנתיים לשבעה באוקטובר אמרה אמו ענת: "אני יודעת שכואב לך ואני לא יכולה לחבק. אני שומעת אותך לוחש לי "בואי אמא" ואני לא יכולה להגן. סוף סוף אנחנו מצילים ומחזירים אותך הביתה, סוף סוף אנחנו מחזירים את כולכם הביתה החיים והחללים, עד החטוף האחרון".
אחותו הצעירה עדי התגייסה מאז נחטף, האח הצעיר אופיר, בן ה- 16 נלחם עבורו גם בכנסת. ביכר החטופים אמר חגי אנגרסט, אביו של מתן: "גם הבן שלי מוחזק בגיהינום. מתן, הבכור שלי, לוחם השריון, פצוע, מוחזק בתנאים לא אנושיים, ממתין להצלה. אנחנו יודעים שהוא חי. אנחנו שמענו אותו, משוחררי שבי ראו ושמעו אותו. הוא בחיים, אבל אנחנו לא יודעים כמה זמן עוד יוכל להחזיק מעמד. מתן הוא השורד האחרון ממוצב נחל עוז שעדיין שם. ב- 7 באוקטובר הגיע תורו להילחם עלינו והוא לא ברח, לא התחמק ולא זרק את האחריות על אף אחד אחר. עכשיו תורה של המדינה להילחם עליו".
דוד קוניו (35) נחטף מביתו ניר עוז יחד עם אשתו שרון אלוני קוניו ועם שתי בנותיהן התאומות - אמה ויולי. יחד איתו נחטפו עוד מספר בני משפחה בהם אחיו הקטן אריאל קוניו. אשתו והבנות שוחררו מהשבי בעסקה הראשונה בשנת 2023 אולצו להשאירו לבד בשבי וזו הפעם האחרונה שפגשו בו.
ב-17 בפברואר 2025, יותר משנה ו-4 חודשים אחרי שדוד נחטף קיבלה משפחתו מידע על כך שהוא חי. לצד זה שיתפה שרון כי נחשפה לסרטון מזמן שהותו בשבי, ולדבריה הוא מאוד קשה לצפייה: "לא ראיתי את בעלי כל כך שבור ומרוסק, מעולם לא ראיתי אותו ככה. הוא נראה לא טוב והוא מאוד מיואש ורעב. מאז פרסום הסרטונים כל מה שעולה לי לראש זה אם המצב שלו הורע כמו המצב של החטופים האחרים".
בשבעה באוקטובר, בשבת השחורה, שרון ודוד אירחו לחג את אחותה ואחייניתה של שרון - דניאל ואמיליה אלוני. כולם התעוררו מהאזעקות והלכו מהר לממ"ד. הם קראו את ההודעה של תושב הקיבוץ על חדירת מחבלים לקיבוץ. אחר כך החשמל נותק והם לא יכלו לראות דבר.
בסביבות השעה 9:30 בבוקר נכנסו לבית מחבלים, ושרון ודוד שמעו צעקות וצרחות בערבית. המחבלים נלחמו על דלת הממ"ד עם דוד ושרון בניסיון לפרוץ פנימה. כשהמחבלים לא הצליחו לפתוח את הדלת הם התחילו לשרוף את הבית, כדי שהמשפחה תצא. כולם נאלצו לברוח מהחלון ונחטפו בנפרד:
דוד יצא עם יולי והם נתפסו בבית של השכנים. את שרון הוציאו עם אמה, דניאל ואמיליה, אך שרון נגררה ונחטפה בנפרד מבתה, מאחותה ומאחייניתה. סיפורה המלא של המשפחה האותו היום מופיע בפרויקט 'שם היו בתים' של ישראל היום שפורסם לציון שנתיים לשבעה באוקטובר.
לאורך השנתיים האחרונות שרון, אשתו של דוד הגיעה לכיכר החטופים ופנתה לבעלה ממנו נאלצה להיפרד בשבי: "דוד אהוב שלי, אהבת חיי, אני יודעת שקשה לך. אבל אתה הבנאדם הכי חזק שהכרתי כל חיי. אני אוהבת אותך. אמה ויולי, הילדות המדהימות שלנו, לא מפסיקות לדבר עליך. אתה נוכח בכל רגע ביום. הן מחכות לך, לחבק אותך, לעטוף אותך בהמון המון אהבה. תהיה חזק עוד קצת אהבת חיי. אין לי ספק שתחזור בקרוב. רק עוד קצת. תדמיין אותנו, את החיבוק שניתן לך, תרגיש אותנו. אנחנו מרגישות אותך. כל הזמן״.
משפחת קוניו הגיע לישראל מארגנטינה ב- 1986, האבא לואיס והאם סילביה התיישבו בניר עוז עם בנם הבכור לוקאס. בארץ נולדו להם תאומים זהים, דוד ואיתן. בשנת 2013 שיחקו שני האחים התאומים דוד ואיתן בסרט בשם הנוער, הם מגלמים את יקי ושאול, אחים שמחליטים לחטוף נערה בת עשירים עבור כופר, כדי להציל את המשפחה שנקלעת לקשיים כלכליים. את הסרט ביים הבמאי תום שובל שלאחרונה ביים את הסרט "מכתב לדוד" המספר את סיפורו של דוד קוניו החטוף בעזה, שאף התקבל לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.
מתן צנגאוקר (25), נחטף מביתו שבניר עוז יחד עם חברתו אילנה גריצ'ווסקי.
מחבלי ארגון הטרור פרסמו סרטונים שלו מספר פעמים. כבר בשבעה באוקטובר, חמאס פרסם סרטון של מתן מהשבי - שבו הוא פונה לאמו ואומר: "אני מקווה לשבת איתך לאכול תחת שולחן, לאכול איתך, לדבר איתך, לשתות איתך" בנוסף, פורסם תיעוד של צנגאוקר, כשהוא מובל על אופנוע באזור הומה אדם בפאתי חאן יונס, כשהוא יושב באמצע בין שני מחבלים וברקע קולות ההמון.
בשבעה באוקטובר
בבוקר הטבח הוא התכתב עם אימא שלו עינב בהודעות: "תירגעי, חדר השינה שלנו הוא בממ"ד". כשהבין שיש סיבה אמיתית להילחץ, כתב "הם כאן, הם בבית" וגם "אני אוהב אתכם, אל תבכו". המחבלים פרצו לבית שלהם. יריות, דלתות שבורות, פחד שלא נגמר. לא נשארה להם ברירה – הם ברחו דרך החלון של הממ"ד. ואז הגיע הרגע ששינה הכל: מבט אחרון לפני שנחטפו. הם נפרדו במבט, ולא ראו זה את זו שוב. אילנה הייתה 55 ימים בשבי חמאס. 55 ימים של רעב, כאב, פחד וחוסר ודאות.
בני הזוג גרו בבית קטן בניר עוז, מלא בצחוק, אהבה וריח של מאפים טריים. הם עבדו יחד בחקלאות בחממות, שתלו וקטפו, לכלכו את הידיים באדמה ובנו לעצמם חיים פשוטים, אבל מלאים. אילנה הגיעה לקיבוץ מאילת, עם קונדיטוריה קטנה מהבית וחלום ישן לחיות במקום קהילתי. מאז שעלתה ממקסיקו, ידעה שתרצה לחיות בקיבוץ. כשהגיעה, מצאה את עצמה עם רהיטים כבדים מדי להרכיב לבד. היא ביקשה עזרה ממתן – והוא הגיע. הוא לא רק הרכיב את הרהיטים, הוא נהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלה. הם הפכו לזוג, ולאט-לאט אילנה הביאה את מתן מאופקים לקיבוץ, לבית שהם בנו יחד.
אמא לביאה
מי שמנהלת מאבק בלתי מתפשר לחזרתו של בנה הביתה היא עינב צנגאוקר, אימו של מתן. היא מובילה קו תקיף נגד הממשלה בדרישה להבאת בנה ויתר החטופים – וסופגת על כך לא פעם ביקורת ברשתות החברתיות. ארגון הטרור אף שלח עם אחד החטופים "שעון חול" עם תמונתו של מתן ותמונתה של עינב.
בין היתר פנתה עינב צנגאוקר, לבנימין נתניהו וקראה לו בנאום: "אדוני ראש הממשלה - אני יודעת, משיחות עם גורמי המשא ומתן - שאין בכוונתך להחזיר לי את מתן. ששיקרת לי. אין בכוונתך לסיים את המלחמה בתמורה לעסקה כוללת. אמרת שאתה מחויב להחזיר את כולם, אבל אתה מתכנן להחזיר רק בודדים ואת השאר להרוג בלחץ צבאי. אני לא מאיימת, אני מודיעה לך: לא תהיה לך מחילה. לא תהיה לך כפרה. אני באופן אישי ארדוף אותך אם מתן שלי יחזור בשקית. אהיה הסיוט הכי גדול שלך".
גיא גלבוע דלאל (24) נחטף ממסיבת הנובה ברעים, יחד עם חברו הטוב מגיל שנה וחצי – אביתר דוד והשניים הוחזקו יחד בשבי. מי שניצל ממסיבת הנובה הוא אחיו גל שהצליח להימלט. גיא נחטף בחג הסוכות שבחצר הבית שלו עמדה סוכה – למרות שעברו שנתיים הסוכה לא פורקה. אימו מירב גלבוע דלאל ממתינה לו כפי שהבטיחה לו לפני שנחטף – כדי שיפרקו את הסוכה יחד.
בראיון שהעניקה ל"ישראל היום" סיפרה על הרגע שהייתה בסוכה והבינה שבנה חטוף: "בסביבות 11:30, בבוקר 7 באוקטובר, כל המשפחה היתה אצלנו בבית באלפי מנשה", משחזרת מירב את אותה שבת נוראה. "ישבתי ליד הסוכה, ואחותי, טל, עמדה בחצר. שמעתי אותה אומרת 'מירב, גיא חי, אבל...'. צרחתי 'רק לא חטוף', כי שמענו על הזוועות של המחבלים. התעלפתי והזמינו מד"א. זה היה הסרטון שבו ראו חמישה חטופים, ביניהם גיא, כשהם בחדר קטן בעזה, כפותים בידיהם ומבט מבוהל על פניהם".
על סוכה הגדולה בחצר הבית סיפרה: "היא כאן מאז שמחת תורה כי גיא ביקש מאבא שלו שיחכה למוצאי השבת כדי שיפרקו אותה ביחד", אומרת מירב. "גיא לא חזר מהמסיבה אז היא מחכה לו. הפירוק יהיה רגע משמעותי עבורו, כי הוא יסמל תקופת סבל שהסתיימה. הסוכה מסמלת גם את המשפחה שלנו. ויש פה רוחות חזקות והסוכה קצת קרועה ושסועה, אבל עדיין עומדת איתנה. בעינינו זו סוכת תקווה. בכל פעם שאני יוצאת ממנה לשטח הפתוח אני מרגישה את הדיסוננס עם מה שגיא עובר לעומת החוויה שלו כילד. הוא רגיל לטבע ולמרחבים, ועכשיו הוא סגור בתוך מנהרה שאי אפשר אפילו לעמוד בה".
"לאורך הדרך ידעתי שהבן שלי בחיים", אומרת מירב, "אני רוחנית ומרגישה הכל. לפני חצי שנה עברתי ניתוח לב פתוח בגלל שיברון לב. כחצי שנה אחרי שגיא ואביתר נחטפו, בכיתי כאן והתחננתי לבורא עולם שייתן לי סימן שהילדים חוזרים. ביקשתי שעץ הלימון, שמעולם לא נתן פירות, יגדל לימונים. זו השנה הראשונה שיש עליו פרי, ובכמויות. מבחינתי זו התשובה של הבריאה. גיא ואביתר חוזרים ביחד בריאים".
עמרי מירן (48): עמרי מירן נחטף מביתו שבקיבוץ נחל עוז, באחד סיפור המזעזעים שחלקו אף תועד ברשתות החברתיות. המחבלים העבירו אותו ואת אשתו ושתי בנותיו לבית השכנים הסמוך, ומשם החליטו לחטוף את עמרי לעיני ילדתו ולהשאיר את לישי והבנות מאחור.
ב- 11 בפברואר 2025 סיפר בועז אחיו של עמרי מירן כי המשפחה קיבלה אות חיים ממנו מאחד החטופים שחזרו. לדבריו, אחד החטופים ששוחררו העביר סימן חיים מהחטוף בעזה לפני שהפרידו ביניהם בחודש יולי. לצד זה, פעמיים פורסמו על ידי ארגון הטרור חמאס סרטונים של עמרי מירן בשבי.
בשבת השחורה התעורר עמרי ב־5:30 כדי להאכיל את בתו עלמא שהייתה אז בת חצי שנה. אחרי שעה החלו המטחים המשפחה נכנסה לממ"ד. לישי סיפרה: "ב־10:30 שמעתי את חלון המקלחת מתנפץ. היו צעדים של מחבלים בתוך הבית. הם דפקו על הדלת וצעקו 'איפתח אל־באב'. שתקנו. הרגשתי שזה הסוף של המשפחה. פתאום שמענו את הקול של בן הקיבוץ, תומר ערבה בן ה־17. הוא אמר: 'זה אני, תומר, הבן של השכנה. תפתחו בבקשה את הדלת כי אחרת יירו בכם ובי'. עמרי ואני הסתכלנו אחד על השני, ועמרי פתח את הדלת. בדיעבד אמרו לי אנשים שזו הייתה החלטה מוטעית.
לדעתי, פעלנו הכי נכון שאפשר. שמענו שמחבלים ירו על דלתות סגורות ורצחו ככה אנשים. רוני ישנה מול הדלת והם היו פוגעים בה". המשפחה הועברה לסלון ובסביבות השעה 11:00 בבוקר הם נלקחו לבית השכנים גלי וצחי עידן, שעוד קודם לכן המחבלים רצחו את בתם הבכורה מעיין. שני הגברים, עמרי וצחי נחטפו – צחי נרצח בשבי חמאס וגופתו הושבה ארצה.
עוד סיפרה לישי: "בסביבות 13:30 נכנסו עוד מחבלים ואיתם יהודית ונטלי רענן, אם ובת משיקגו, שנחטפו ושוחררו ראשונות. הן ישבו לרגע כשהמחבלים התחילו להתקפל. הם שמו על עמרי וצחי אזיקוני פלסטיק והבנתי שעומדים לקחת אותם לעזה. רציתי לחבק את עמרי, אבל לא נתנו לי לזוז. אמרתי לו ארבעה משפטים: 'אני אוהבת אותך, אני אשמור על הבנות שלנו, אני מחכה לך, ואל תהיה גיבור'.
המחבלים לקחו גם את יהודית ונטלי ויצאו החוצה. פתאום רוני התחילה לצרוח 'אבא, אבא. אני רוצה את אבא שלי'. היא השתוללה וניסתה לרוץ אחרי עמרי והמחבלים. רק בסביבות 17:30, אחרי 11 שעות של אימה בלתי נתפסת, חילצו אותם לוחמי סיירת גבעתי. "היינו מנותקי קשר, אבל אנשים ראו אותנו בלייב בפייסבוק ושלחו את החיילים כי היו בטוחים שאנחנו מתים".
על המאבק להשבת בעלה אמרה: "הוא חי, הוא יחזור וזו עובדה. אין שום מצב אחר". ביום הולדתו ה- 48 אותו ציין בשבי אמרה: "אני יודעת שלאט לאט אנחנו הופכים לחלק מהנוף. עוד פרצוף על שלט. זה בדיוק מה שאסור לנו שיקרה. אסור לנו לנרמל את זה. עמרי הוא האיש שלי. הוא לא סמל, ולא מספר! עמרי הוא אהבת חיי. הוא אבא של הילדות שלי. ואני רק רוצה שיזכרו את זה, את כל הימים שעברו מאז השבעה באוקטובר, את כל הימים שבהם עמרי חטוף בעזה".
איתן מור (25) מירושלים נחטף ממסיבת הנובה ברעים כשעבד כמאבטח בלתי חמוש. לאחר חזרת שורדי השבי פרסמו הוריו אפרת וצביקה מור שהתקבל ממנו אות חיים לאחר שפגשו שורד שבי שהיה עם איתן בעזה. לא פורסם תיעוד שלו מהשבי. בשבת השחורה עבד כמאבטח במסיבה ובשל העובדה שהוריו שומרי שבת יצר קשר עם דודו. עדויות שהגיעו למשפחה העלו כי איתן יחד עם חברו אליקים ליבמן פינו גופות של נשים צעירות כדי שמחבלי חמאס לא יחוללו אותן. הקשר עם איתן אבד בסביבות 14:00 בצהריים והוא נחשב כנעדר במשך ימים ארוכים עד שהגיעה ההודעה כי נחטף.
אפרת, אמא שלו, אמרה: "מאוד היה לי קשה לקרוא בעיתון שבגברים מתעללים יותר. אני עובדת על עצמי לא להישאב לדמיונות. אני לא רוצה ליפול, אבל יש רגעים שאת לא יכולה לשלוט בזה. איתן הוא ילד חזק ואהוב. אני מדמיינת שהשומרים שלו יתיידדו איתו. יש לו קסם אישי".
איתן גדל בקרית ארבע, הוא אח בכור מתוך שמונת ילדים כשאחותו הקטנה ביותר הייתה בת 4 בזמן שנחטף. לפני חטיפתו התגורר בירושלים בשכונת נחלאות, יש לו בת זוג אוהבת וכלבה שקרובה מאוד לליבו והחלום שלו הוא לפתוח מסעדה משלו.
צביקה מור, אביו, הוא חבר פורום תקווה והיה מהמתנגדים הגדולים לעסקאות שחרור בפעימות. הוא שלח מכתב לראש המוסד דדי ברנע: "החלטה על שחרור אלפי מחבלים רוצחים משליכה על שלומם של מיליוני אזרחים". הוא פנה לראש הממשלה: "איננו מוכנים לקבל עסקה בחלקים, לא מוכנים לקבל סלקציה בין יהודים אחרי השואה. אנו דורשים מראש הממשלה לפעול באמצעות כוחות הביטחון כך שיאלצו את חמאס להחזיר את כל החטופים בפעם אחת".
בין כל מי שנלחמו לחזרתם של התאומים גלי וזיו ברמן, נמצאת גם חברתם הטובה אמילי דמארי – שורדת שבי בעצמה שנחטפה איתם באותה שבת משכונת הצעירים בכפר עזה. מאז שחזרה שורדת השבי שנורתה בידיה ושוחררה אחרי 471 ימים בשבי חמאס, אין יום שבו לא הזכירה אותם ברשתות החברתיות ודיברה על היום שבו תזכה לחבק אותם.
ב-7 באוקטובר, עת שהחלה המתקפה ונשרפו בתיהם בכפר עזה, גלי התעקש לצאת אל ביתה של אמילי. רגעים לפני שיצא מביתו, כשבחוץ יריות של מחבלים, כתב לאמו טליה: "אני צריך ללכת לאמילי, היא מפחדת. אני חייב להיות איתה. אני רץ עם סכין".
על פי הידוע, אמילי לא שהתה עם התאומים בשבי. עם הידיעה על עסקת חטופים, פתחה אמילי בחגיגות, הזמינה חברים שותפים ושורדי שבי, והרימה איתם ביחד צ'ייסר לחזרתם של גלי וזיו. זאת לאחר, שכאמור, לאורך התקופה העלתה תמונות משותפת שלהם מהעבר שבהן הם מבלים יחד.
"אני לא יכולה להיות שקטה בנוגע לגלי וזיוי שלי", הדגישה שוב ושוב. "הם חברים שלי, אהובים שעדיין עוברים גיהינום. הם עוברים עכשיו את הסיוט הכי גדול שאפשר לתאר, ואני יודעת בדיוק איך זה נראה ומרגיש שם. אם הם חייבים ללחוש, אני אצעק בשבילם בכל העולם!".
עוד הוסיפה: "כל יום שהם לא כאן, זה יום שבו הלב שלי עם שני חורים ענקיים. כל יום הוא נקיפות מצפון שאני בגן עדן והם בגיהינום. אני מחייכת ואוהבת והם סובלים במנהרה. הם צריכים להתחיל את השיקום שמגיע להם, לחזור לחיים, לבנות אותם מחדש ורק אז גם אני אוכל להשתקם".
"גלי וזיו, סליחה שיש מי ששוכח אתכם"
בפוסט שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה לראת יום הכיפורים, פנתה דמארי לגלי וזיו בבקשת סליחה: "גלי וזיו, סליחה. סליחה שאני ממשיכה לחיות את החיים שלי, סליחה שאני כאן כבר כמעט שנה ואתם עדיין שם. סליחה שאני אוכלת אוכל נורמלי ושותה מים נקיים, ונהנית מאור השמש בזמן שאתם צריכים להיאבק על כל נשימה".
דמארי סיכמה את הפוסט בפנייה אישית לגלי, שהיה לצידה ברגעי האימה: "גלי, חבר אמת שלי, אתה הגעת אליי בשבת השחורה ההיא ועמדת לצידי כשחשבתי שהסוף מגיע. את המעשה הזה אני לא אשכח לעולם. הכאב עמוק - על זה שאני יצאתי ואתה עדיין שם".
חוזר הביתה לחיבוק של בת זוגו: אריאל קוניו וארבל יהוד, נחטפו מהממ"ד שבביתו, בקיבוץ ניר עוז. ארבל שוחררה משבי חמאס לאחר 474 ימים. בתחילת השבוע, אריאל צפוי לחזור לחיק זוגתו, לאחר כמעט 750 ימים. השניים הוחזקו בנפרד ולא נפגשו בשבי, למעשה רוב הזמן בשבי ארבל הוחזקה לבדה ללא אף חטוף.
אריאל וארבל גדלו יחד בקיבוץ ניר עוז, לשתי משפחות מוכרות. "הם מכירים יחד מגיל אפס", שחזר בעבר נטע, אח של ארבל. ארבל עזבה לתקופה את הקיבוץ וחזרה להתגורר בו לפני מספר שנים, אז גם החלה הזוגיות עם אריאל. מאז הפכו השניים לבלתי נפרדים, וניהלו זוגיות במשך שבע שנים, בתקופה שלפני השבת השחורה הם עשו את הטיול עליו חלמו וטסו יחד לארצות דרום ומרכז אמריקה.
"לא אנוח עד שתחזור"
מאז ששוחררה ארבל, נאבקת לשחרורה של אהובה ויתר החטופים. ומעל כל במה בארץ ובעולם היא פונה לאריאל: " עד שתחזור, לא ארפה ולא אנוח".
כשהתקבלה הידיעה על העסקה ארבל הייתה במשלחת בארה"ב וכשחזרה כתבה על תמונתו של אריאל שנמצאת בנתב"ג: "המחשבה על החיבוק שלנו היא שהחזיקה אותי. הצלחנו! עוד קצת ואתה בבית, אהוב שלי!"
בעמוד האינסטגרם שהוקם למען שחרורו של אריאל מופיעות תמונות שלהם ברגעים רומנטיים. על אחת מהן נכתב: "ערב ט"ו באב, והמחשבות שלי עם הזוג היפה הזה שנחטף ביחד לעזה. כל כך הרבה חלומות ותכניות משותפות שנעצרו". בבוקר 7 באוקטובר ארבל ואריאל נחטפו יחד מהממ"ד בביתם. הכלבה שאימצו מספר ימים קודם, מרף, נורתה למוות בידי מחבלי חמאס.