המונים גודשים את כיכר החטופים: "רוצים לראות סוף טוב"

עוד לפני שהשמש עלתה, כיכר החטופים כבר התמלאה בבני אדם. בשעה ארבע לפנות בוקר החלו להגיע האנשים - שקטים, דרוכים, חלקם עטופים בדגל ישראל עם סמל החטופים, אחרים יושבים על כיסאות הפלסטיק מול המסכים הגדולים שעל הבמה המרכזית, מביטים בשידורי הבוקר, ממתינים לרגע שייחקק בהיסטוריה: שחרורם הצפוי של החטופים מעזה.

בניגוד לפעימות השחרור הקודמות, הפעם כולם יודעים: זה קורה בבת אחת. לא עוד רשימות חלקיות, לא עוד חרדה מי יצא ומי נותר. הפעם, כך נחתם בהסכם, כולם חוזרים. על פי דיווח של הערוץ הפלשתיני "קודס", המסירה תתקיים בשתי פעימות, כאשר הפעימה השנייה תתבצע בעשר בבוקר - השעה בה צפוי להתחיל שחרור המחבלים מישראל.

ליד הפסנתר של אלון אהל, אותו פסנתר שהפך לסמל מאז נחטף במתקפת 7 באוקטובר, עומדים מספר אנשים כאשר אחד מנגן. "אנחנו לא זזים מפה עד שהוא ינגן שוב על הפסנתר הזה" אומרת סיגלית, בת 34 מרמת השרון, שעוטפת את עצמה בדגל ישראל. "לא הכרתי את אלון באופן אישי, אבל כל מי שבא לכיכר הזו מרגיש כאילו הוא מכיר את כולם".

על אחד הכיסאות יושב גבר מבוגר, עטוף במעיל דק. שי מזרחי, בשנות ה-60 לחייו מגבעתיים, הגיע לכיכר כבר בחצות. "לא יכולתי להישאר בבית. כל הלילה שמעתי את החדשות, ניסיתי להירדם, אבל החלטתי לבוא לפה כי הרגשתי שאני חייב להיות פה כשהם יוצאים. אולי ככה הלב שלי יירגע קצת".

לא רחוק ממנו עומדים עמית ונטע, חברים בני 22. הם מחזיקים כוסות קפה חד פעמיות ומביטים במסך בלי להוציא מילה. "אנחנו הגענו בארבע בבוקר, ישר מהדירה שלנו, שנמצאת חמש דקות מכאן", סיפר עמית. "לא יכולנו להמשיך לישון, יש משהו בכיכר הזו, הגענו לכאן בכל שבת ולפעמים גם באמצע השבוע. זה כמו להיות עם המשפחות, עם המדינה כולה".

נטע הוסיפה: "בכל פעם ששידור חדשות מתחיל, אנשים עוצרים נשימה. זה רגע שלא יחזור, כולנו פה בשביל לשמוח עם משפחות השבים ולתמוך במשפחות החללים".

ליאת, אם לשני ילדים מראשון לציון, הגיעה גם היא לפנות בוקר. אני לא מכירה אף אחת מהמשפחות, אבל כל השנתיים האחרונות הייתי פה כמעט בכל שבת. ראיתי את הכאב, את המאבק, ועכשיו אני רוצה לראות את הרגע שהם יוצאים מעזה, לראות סוף טוב".

בשעה 6:29 בדיוק גדעון, הכרוז של הכיכר החל לקרוא להמונים שהמשיכו להציף את כיכר החטופים: "את כולם - עכשיו!". כיכר החטופים, שסימלה במשך שנתיים עצב, מאבק וכאב - נראית אחרת הבוקר. הנשימה עצורה, אבל הפעם זה מציפייה מתוחה לשובם.