רק ביחד: העם הזה ידוע לעשות דברים שאף אחד לא מסוגל

אין עם כזה בעולם. המלחמה הארוכה, השחיקה, המצב בעורף, רשימת הנופלים והפצועים הארוכה, ועליית האנטישמיות הפרו־פלשתינית - כל אלה ועוד הצליחו לעמעם אצלנו קצת את העובדה הכל כך בסיסית הזאת. אבל אסור לנו לשכוח לרגע: שאנחנו שייכים לקבוצה פלאית של ממש - לעם ישראל.

אנחנו באמת "רקמה אנושית אחת חיה", והקשר בינינו עמוק וחודר את המחלוקות, ואת האפידרמיס והדרמיס, ואפילו את השריר. הוא קֶשֶׁר בעצמות ובנפש, והוא מהותי. הוא אפילו לא כזה המוגדר על ידי אויבינו, אלא על ידינו אנו.

במסכת ברכות יש אמירה שנראית תמוהה בקריאה ראשונה: "כל הקובע מקום לתפילתו - אויביו נופלים תחתיו". אם חושבים על הקהילה שמתגבשת סביב מקום התפילה, על הערבות ההדדית שבה, מבינים שזאת הגרסה הראשונה של הסלוגן "ביחד ננצח".

היהדות, בחוכמתה ובראשיתה, הצליחה להנדס את העם הזה מילניומים קדימה ולהפוך אותו למי שאנחנו כיום. אויבינו נופלים תחתינו למרות המחלוקות, כי ביסוד - אנחנו יחד. וכשאנחנו יחד אף אחד בעולם לא יכול לנו, כי אין בעולם עם כזה.

למען הכלל

אין עם כזה - עם שהצבא שלו הוא צבא מתנדבים, שלכל אחד מהם היו כל התירוצים לא להתייצב, ועדיין הם הגיעו, שוב ושוב, השאירו מאחור בית ומשפחה ועסק, והלכו להילחם למען הכלל.

הביטול העצמי הזה מעורר השתאות, לא כל שכן כשהוא נמשך לאורך תקופה כל כך ארוכה. ואתם יודעים מה? - רק צבא של מתנדבים יכול לעשות זאת, כי אין משכורת בעולם שיכולה לפצות על הוויתורים העצומים הכרוכים בכך. אין עם כזה.

אין עם כזה בעולם שלמרות הניצחון שאין בו ספק הוא עדיין נצר את השמחה המתפרצת - שמגיעה לנו בכל קנה מידה שיש - עד שאחרון בניו שב לגבולו. שהתפלל, כל אחד בדרכו, לשובם בשלום ובמהרה. שהיה רדוף סיוטים בלילות, שכיכרותיו מלאו כיסאות צהובים, שתוכניות רדיו חזרו והזכירו לו את שלא צריך להזכיר: לא מתרגלים.

שמחת הניצחון חיכתה בסבלנות עד החיבוקים במסדרונות בתי החולים. כולם הרגישו את זה, גם הילדים. "אמא, ניצחנו?" כן, מותק, ניצחנו ממש. את כולם. "ונעשה מסיבה כשהחטופים יחזרו?". ברור.

הכאב אישי

אין עם כזה, שכואב באופן אישי את נפילת בניו. שמרגיש, באופן פיזי ממש, את כאב הפצועים בגוף ובנפש. שלמרות חילוקי הדעות בינינו, האהבה והדאגה להם ולמשפחות שלהם מאחדת את כולנו.

איזה עם בעולם מגיע בתוך שבוע ליעד של 2 מיליון שקלים שמיועדים להנגשת ביתו של הלוחם לירז זעירא, אשר איבד את רגליו בדרום סוריה? איזה עם מתאחד בכאב אל מול סיפורו הנורא של רועי שלו, ששלח השבוע יד בנפשו כי לא יכול היה לשאת עוד את הכאב?

והעם הזה, למרות שהוא רגע לפני טקס הניצחון האולטימטיבי, של מלחמה ארוכה ששינתה את המזרח התיכון ואת ההיסטוריה, עוצר ומרכין ראש. כמו שהניצחון הוא של כולנו, כך גם הכאב. השמפניה במקרר והטישו על הדלפק. רקמה אנושית אחת.