הזיכרון הקצר ניצח: נתניהו, טראמפ וחמאס - איך הכל השתנה אבל נשאר אותו דבר?

לזמן החולף בישראל יש דרך משונה מאוד לגרום לאנשים שכחה. דברים שנשבעת בהם ב־7 באוקטובר 23' נדמים כיום, ממרחק שנתיים בלבד, כרמץ קלוש של מדורה שבערה פעם וכעת לא נותר ממנה דבר. והעניין המטריד באמת הוא הקלות הבלתי נתפסת ממש שבה ישראלים זונחים את נדריהם ושבועותיהם, ומתקשים לזכור את מה שנשבעו לזכור. זוכרים את "ביחד ננצח"? אני זוכר.

הבטחנו ביום שאחרי 7 באוקטובר כי למדנו את הלקח, שהבנו את העיקרון: אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה. חמאס אינו מבדיל בינינו, בעיניו כולנו בני מוות - נדמה שההיגיון הזה חדר לראשם של ישראלים רבים; ואם למדנו משהו מ־7 באוקטובר הוא שהתקופה שקדמה לו - של פיצול ושסע ומלחמת אחים שהתניעה סחרור מסוכן - גרמה לאירוע המחריד הזה לא פחות מהקונספציה הכושלת וממחדלי מערכת הביטחון.

שידרנו חולשה לאויב. עשינו ככל יכולתנו לאותת לו שאנו פגיעים ומעורערים ומסוכסכים, והמסר עבר. והאויב ביצע בנו זוועות שלא יתוארו. ואז נשבענו: "ביחד ננצח". "כוחנו באחדותנו". "כולנו אחים לגורל היהודי והישראלי".

מה נשאר מזה בחלוף שנתיים? שום דבר וכלום. למעשה - מצבנו החמיר, השסע העמיק, ואפילו בסוגיה לאומית מוסכמת (כך חשבתי) כמו החטופים נמצאה עילה להיפרד ולהתקוטט, ולהאשים אלה את אלה, ולהמשיך לפזר רעל ישראלי.

זוכרים את הסקרים מ־8 באוקטובר? נתניהו עמד אז על 12-10 מנדטים, שליש מכוחו. והנה, בחלוף שנתיים, הסקרים של ערב החג מעמידים אותו על 30-27 מנדטים - ובעברית: ראש ממשלת 7 באוקטובר, האיש שאחראי לאסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה, השיב לעצמו את כל כוחו הפוליטי. כל הגוזלים שבו אל הקן.

"לא נשכח ולא נסלח, מזה אי אפשר להינקות", אמרו רבים ממצביעיו. אז נשכח. ונסלח. ושוקם פוליטית. זיכרון קצר, אני אומר לכם. זיכרון קצר.

כשטראמפ נחשב לאסון

זוכרים את קמפיין השטנה כנגד דונלד טראמפ, ערב הבחירות בארה"ב? איך אפשר לשכוח? בכירי הפרשנים והמפורסמים בעיתונאים הסבירו לנו שטראמפ הוא פשיסט מסוכן, סקסיסט מטונף, אסון למערב ולארה"ב, ובוודאי גרוע בהרבה מהאלטרנטיבה - קאמלה האריס (הנה שם שלא נזכור בעוד עשר שנים מהיום).

והנה, במוצ"ש, בכיכר החטופים, 100 אלף איש הריעו בכל פעם שאוזכר שמו של האיש שרק לפני שנה הבעיתו את כולנו מפניו.

שלטי תמיכה, מכתבים לוועדת פרס נובל והצעה להעניק לו את פרס ישראל. אותם האנשים ב ד י ו ק שהגו את שמו מתוך תיעוב ובוז נשבעים כיום בשמו, וישמחו לראותו מנהל גם את ישראל. זיכרון קצר. וגם צביעות. בטח, גם מזה לא חסר.

זוכרים שנשבענו ב־8 באוקטובר שאף חמאסניק לא ייוותר עומד על רגליו ושלא ננוח ולא נשקוט עד שנראה את כולם מתחת לאדמה? נשבענו, כולנו, לא ככה? כן, בדיוק ככה.

ונשבענו גם שלעולם לא נבטח בפלשתינים, בשבט הזה שמתוכו יצאו מופרעים סדיסטים כמו הנוח'בות, ומאות אלפים לרחובות עזה ורמאללה וג'נין להריע לאנסים ולשורפי התינוקות.

והיום מה? הנה זמירות "שלום" מתנגנות; והנה, שוב, המילים "פשעי הכיבוש" נזרקות לאוויר, והנה מכחיש השואה, אבו מאזן, הופך שוב לתקווה של אותם האנשים שהאמינו לערפאת, ואותם האנשים שדחפו להתנתקות בכוחניות. כאילו לא הבנו מצוין ב־7 באוקטובר עם מי יש לנו עסק. זיכרון קצר.

זוכרים שנשבענו שלא נשאיר על מושבם אף אחד מה־120? שנעיף את כולם החוצה מחיינו? שלא ננוח עד שכל האחראים למחדל ההיסטורי יגורשו בבושת פנים מהזירה הציבורית והצבאית והפוליטית?

והנה: הרצי הלוי הפך לקורבן, רונן בר לגיבור ישראל ולראש שב"כ שיש לצאת לרחובות כדי להבטיח את המשך כהונתו. ונתניהו? שוב: מלך ישראל.

אותם לא יוצלחים

הכנסת לא תשנה את פניה לחלוטין בבחירות הבאות. אותם לא יוצלחים, מכל קצות הקשת הפוליטית, צפויים לחבוש שוב את ספסלי הפרלמנט הישראלי. אותם האנשים בדיוק שהביאו את כולנו, לאורך עשור, לעיוורון, עלפון חושים אסטרטגי, ועשו מיליון שגיאות קשות צפויים לבקש, ולקבל, את קולנו. והם יקבלו. בגלל הזיכרון הקצר.

היום שאחרי המלחמה ניצב לפתחנו. ונדמה לי שאפילו את ההבטחה לתקן את המדינה הזאת, את המערכות החולות בה, את האווירה הרעילה ואת הקלקולים המזעזעים - אפילו את ההבטחה הזאת שכחנו.

ומכיוון שכלל הציבור לוקה כאן בזיכרון קצר - יהיה עלינו, כפי הנראה, ללמוד את השיעור הבא באופן קשה וברור ונחרץ יותר. אחרי הכל, עושה רושם שאנחנו מסרבים ללמוד, להפנים, לתקן, ובעיקר - לזכור.

ומי שזיכרונו ההיסטורי כה קלוש וחלוש ייצטרך להיזכר בלקחי ההיסטוריה בעתיד. אולי אפילו זה הקרוב. ביום הגדול והמרגש הזה אני משתדל לזכור את 7 באוקטובר 2023, כי בזיכרון היום הזה וכל מה שקדם לו - טמון הסיכוי היחיד שלנו לא לשוב על אותן הטעויות בדיוק.

הלוואי שלא נזדקק לתזכורת מדממת, אבל עושה רושם שאנחנו מסרבים לזכור.

פשוט מסרבים לזכור.