הספירה לאחור החלה - וכיכר החטופים הפכה ל"כיכר התקווה": "לא מקום של כאב יותר"

לאחר שמאות אלפים מילאו את כיכר החטופים בתקווה גדולה ובתפילה אמש (מוצ"ש), בלילה דמרטי לקראת שובם של החטופים מחר, הכיכר התעוררה הבוקר (ראשון) למראה אחר, רגוע יותר, אבל לא פחות טעון.

מאות שבו הבוקר אל הלב הפועם של המאבק. הפעם לא בעצב, אלא כדי להיות שם, לנשום את אוויר התקווה ולספור את השעות עד לפנות בוקר, אז אמורים להשתחרר החטופים.

המקום כולו השתנה

הכיכר, שזכתה בשנתיים האחרונות גם לכינוי “כיכר הדמעות”, הפכה לפני כשלושה ימים, כמעט באחת, ל“כיכר התקווה”. מאז הודעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ביום חמישי לפנות בוקר על חתימת ההסכם בין ישראל לחמאס, המקום כולו השתנה. הדגלים הצהובים עדיין מתנופפים, התמונות של החטופים עדיין תלויות על הקירות, אבל האוויר אחר, מלא באור, בציפייה ובחיבוקים ארוכים.

על קיר בית אריאלה, שהפך בשנה האחרונה לבית השני של משפחות החטופים, הונף היום שלט ענק שעליו נכתב בעברית ובאנגלית: “שלום על ישראל”. בצהריים התכנסו שם שוב המשפחות, אך הפעם המסיבת עיתונאים התקיימה בתוך הבניין, ולא על המדרגות בחוץ, משום שנשיא המדינה יצחק הרצוג הגיע להשתתף באירוע.

"חזרנו לכיכר עם חיוך"

“לא האמנו שנחזור לכיכר הזו עם חיוך״, סיפרה אסנת, שהגיעה מהגליל יחד עם בעלה וילדיה. “כל השנתיים האלה חיינו מהחדשות האלה, מהתמונות, מהסרטונים. כשהילדים שמעו שאולי מחר בבוקר ישתחררו חטופים, הם ביקשו שנבוא לפה, לראות בעיניים. זה רגע היסטורי, ורצינו להיות חלק ממנו במיוחד שהם בחופש”.

לצדה עמדה עמית מזרחי מתל אביב, מחזיקה שלט שצייר בנה בן השבע: לב ענק עם הכיתוב “חוזרים הביתה”. “אנחנו כאן כמעט כל שבת״, היא אומרת, “אבל היום יש תחושה אחרת. אנשים מחייכים זה לזה. יש פה ילדים שמנופפים בדגלים, אנשים שרים. זה כבר לא מקום של כאב, זה מקום של אמונה”.

"נזכור את היום"

הכיכר התמלאה במשפחות שהגיעו מכל רחבי הארץ. “נסענו שעה מבית שמש״, סיפר גדי, אב לשלוש בנות קטנות. “רצינו שהבנות יראו מה זה ערבות הדדית, מה זה עם שמחכה לבניו. אני רוצה שהן יזכרו את היום הזה כמו שאני זוכר את היום שבו חזר גלעד שליט שהייתי בן 17. זו היסטוריה שמתרחשת מול העיניים”.

ולא רק מבוגרים הגיעו. קבוצת צעירים עמדו ליד הפסנתר של אלון אהל החטוף ושרו שירים. “הייתי פה בכל העצרת אתמול” אומרת נועה פרידמן, מרמת גן. “לא הצלחתי להירדם. חזרתי הבוקר שוב, כי אני רוצה לראות בעיניים את התקווה קורמת עור וגידים. אחרי כל כך הרבה לילות של דמעות, מגיע לנו לילה אחד של אור אני רק מקווה שבעקבות חזרת החטופים תיפסק גם השנאה במדינה”.